סרטי בר מצווה יכולים להיות כה משמימים שזה פשוט מכה. ועם האורחים משתעממים מסרט, על אחת כמה וכמה הבימאי האומלל, שצריך לעשות סרט על נער או נערה שאין הרבה מה לומר עליהם, ונשארים עם תמונות מטושטשות ומליצות ריקות.
לכן שמחתי מאד כשהתבקשתי לעשות לטל סרט בר מצווה וגיליתי שהוא חובב מיני ספורט אקסטרים ובמיוחד פארקור (parkour ) – שזה, עד כמה שהצלחתי להבין קפיצה על קירות, בניינים וכדומה. אז שמתי מוסיקה קיצבית, מכונת האפקטים פעלה במלוא המרץ, ויצאנו לקפוץ קצת על בניינים – יו הו!!!

צפו בסרט הפארקור של טל!

ואל תנסו את זה בבית!

אפרת ומיקי רצו סרט חתונה לא שגרתי. החלטנו ללכת על סרט אימה. ואם כבר סרט אימה אז ידוע שסרט אימה טוב, גם אם הוא סרט חתונה צריך לפנות אל הפחדים הכי קמאים, ראשוניים. ובמקרה של זוג שמתחתן הפחד הזה בוודאי עלול להתגשם כמצגת עם התמונות הכי גרועות שלהם שהם ניסו לשכוח. שימו לב גם לשימוש בקלישאות מסרטי אימה בסרט: הרגליים, המכתב הגזור מאותיות עיתון, האזניים החתוכות, ועוד.
התגובות היו מעולות. הכי אהבתי את התגובה: "פעם ראשונה שאנחנו נכנסים למתח בסרט חתונה!"
אז הנה הוא בהקרנת בכורה באינטרנט, סרט החתונה של מיקי ואפרת: "פלישת חוטפי התמונות". סרט המתח והפשע הראשון בחתונה:

שמוליק שואל:

ידוע לך האם מדובר על גלויה שהופקה על ידי משפחה מסויימת על מנת לשלוח למכרים (ולהציג את הרך הנולד)?
או שמדובר בגלוייה מסחרית שכל אחד היה יכול לבחור בקיוסק מבין שנות-טובות אחרות?
עוד דבר מוזר זה שלילד יש אמא אבל אין אבא בתמונה… יש לזה סיבה לדעתך?

אסתי כותבת:

איזה יופי. מהפוסט שלך אני מבינה שהיה שטאנץ כזה של גלויות שנה טובה מאותן שנים, כי לנו יש כזו גלויה ממש עם אמאשלי ואחותה ורק כתוב נתניה.
ואני מצרפת לינק לצורכי השוואה (התמונה נמצאת בסוף הפוסט)

ובבלוג שלה יש גלויה דומה, רק אם תמונתה של אמה, וכיתוב של נתניה. האם עוד מישהו מחזיק גלויות כאלו ויוכל ליידע אותי?

מתוך הבלוג של אסתי שימו לב לכיתוב למטה שקצת חתוך "נתניה התרצ"ט"

וגלויה דומה מתל אביב, מהפוסט הזה:

גלוית שנה טובה דומה, שגם שלחה אסתי, הפעם מכרכור:

שנה טובה מכרכור, באדיבות אסתי

(נא לחצו על הגלויה להגדלה)

גלויית שנה טובה מתל אביב התרצ"ב, השנה בה נולד בין השאר יוסף (טומי) לפיד. מתוך סרט משפחתי שהשלמתי בימים אלו.

בגלויה תצלום אם עבריה ועוללה הרך על רקע ציור הארץ החדשה – ישנה, והאיכר הזורע את שדותיו, בתמונה שכאילו לקוחה מ'שיר בוקר' של נתן אלתרמן:

בהרים כבר השמש מלהטת
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך, מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל.

שנה טובה לכל לקוחות סיפורי סבתא,
שנה טובה לקוראים בבלוג ולמגיבים המעשירים והמחכימים.
שנה טובה לכל אלו שפתחו לי פתח השנה אל חייהם, סיפרו לי את סיפוריהם המרתקים והרשו לי לתעד אותם.
תהא תש"ע שנת ישועות.

ראשית, נמאס לי כבר מהאפליה המגדרית הבוטה הזו! למרות שקוראים לנו "סיפורי סבתא" אנחנו מעוניינים בסיפורי סבא לא פחות מאשר בסיפורי סבתא. עכשיו, כאשר סגרנו את הנושא הזה, אני רוצה לשתף אתכם בדילמה שהעסיקה אותי השבוע.

השבוע נתקלתי שוב באחת מן הדילמות הנפוצות ביותר בעסקי התיעוד המשפחתי: פנה אלי לקוח שרוצה לעשות סרט על סבא שלו. סבא כבר בן 80, אבל הוא עדיין צלול וחד, ומצטיין בחוש הומור מעולה ובאבחנות ציניות ומחודדות על החיים, וכל המשפחה מעוניינת לשמוע את סיפורו המרתק. לשם כך הם רוצים שהוא יספר אותו למצלמה. ניסינו לתאם את הפגישה פעם ראשונה, ולא הצליח. פעם שנייה, ולא הצליח.

ממה אתה חושש, סבא? (liber cc flicker)

בשלב הזה, הבנו שיש פיל בחדר ושאין מנוס מלהתמודד איתו. המפתח להבנת הסיטואציה היא בכך שסבא כנראה אמביוולנטי. כלומר: בבסיס הוא רוצה מאד להתראיין, אבל הוא גם חושש מכך. שני האלמנטים הללו דרים בכפיפה אחת בתוכו. ההבנה הזו מעניינת מאד, אולם לא בטוח שהיא מספקת.

אדם אמביוולנטי הוא כמו נדנדה. אם אתה נוקט עמדה מסוימת הוא ירגיש צורך לנקוט בעמדה ההפוכה. כלומר – אם תאמר לו – הסרט הזה יעשה לך רק טוב, וזה ממש מצויין בשבילך, וכו'… הוא רק יתבצר בעמדתו ויתחפר בה. ככל שמשקיעים יותר מאמץ ולחץ בעניין משיגים באופן מרגיז ביותר רק את התוצאה ההפוכה. העניין מתדרדר מהר מאד, עד שהוא הופך לאבוד.

אז מה כן עושים? ראשית יש לזכור כי לאנשים מבוגרים יש להתייחס בכבוד מירבי (כמו, אגב, לכל האנשים, אבל זה לא ממש שייך כאן). צריך לכבד את רצונם, ולקבל שלפעמים למרות כל מה שנגיד, ייתכן שהם לא ייתרצו ולא יהיה סרט. זו הדרך בה אני מאמין, לפחות.

אחרי שעשינו זאת, יש להציג את העמדה ההפוכה, את החששות, הפחדים, והספקות: אולי אתה חושש, סבא, שהסיפורים שלך לא יעניינו איש? אולי אתה חושש שלא תצא יפה בצילום? וכך הלאה. אבל, להזהר לא לצייר תמונה שכולה שלילית, כן אפשר לומר: תשמע, סבא, כל המשפחה מעוניינת בסיפורים שלך, ואנחנו אוהבים לראות אותך ולשמוע את קולך, וכדומה, לתת גם את החיובי.

ומה אם הוא לא משתכנע, ומסכים עם השלילי? ובכן, אז כנראה שהוא פשוט לא רוצה סרט, ולא אמביוולנטי, ונגד זה אין שום דבר שאפשר לעשות.

אחרי תקופה מאד מאד אינטנסיבית בניצנה, שם תיעדתי מחנה לנערות מבתים חמים מכל רחבי הארץ שמקיימת עמותת 'יחדיו', מנהלת המחנה הייתה גלית בן גל המקסימה, ועל הניהול האומנותי הופקדה מינה עוז, בשיטת מ.ת.ת.
שם פגשתי אנשים מקסימים ויקרים, שמבינים לעומק את משמעות המשפט 'חנוך לנער(ה) לפי דרכו(ה)'. המחנה היה מחנה אומנויות, והסרט מתעד את התהליך המעניין שהן עברו, ואת אווירת היצירה והכיף במקום. הנערות פשוט חמודות ומהממות, והשיר בסוף מרגש עד דמעות.

יותר מכל אני רוצה להודות לנערות, שפתחו בפני צוהר לעולמן…

מ' היה גם הוא סוכן מוסד. להבדיל מי', מ' היה סוכן מוסד שהשתתף באחד המבצעים הידועים ביותר של המוסד, בו היה לו תפקיד מרכזי ביותר, שניתן לפרסם אותו, ואף היה נושא להרבה ספרים וסרטים.

cc by Insight Imaging: John A Ryan Photography's photostream

הפגישה עם מ' הייתה אחד העיסוקים הראשונים שלי בתעוד משפחתי. הרבה לפני שנכנסתי לתחום הווידאו, והרבה לפני שידעתי שהתחום יהפוך להיות העיסוק שלי, במסגרת סיפורי סבתא. מ' פרסם מודעה בעיתון, בה ביקש שיתעדו את חייו בכתב, ואני כסטודנט לכתיבה ותסריטאות בקמרה אובסקורה עניתי למודעה, והגעתי לביתו.

הבקשה של מ' הייתה ברורה, הוא רצה רק דבר אחד. הוא כבר היה כנראה חולה מאד (בינתיים הוא כבר נפטר, יהי זכרו ברוך), ורצה שסיפורו המדהים יעבור לדורות הבאים, למען ידעו ויפיקו ממנו את הלקחים. "שהצעירים ידעו" כך הוא ביקש. ולהגיד שהסיפור של מ' היה מדהים זה אנדרסטייטמנט קיצוני. בעת ששמעתי את סיפור חייו ומעלליו הצטמררתי בהתרגשות, ולעיתים תכופות עלו דמעות בעיני.

העליתי על הכתב את סיפורו של מ'. הטיוטה שכתבתי לא מצאה חן בעיניו. הסגנון לא היה לטעמו. "הצעירים לא יקראו זאת" הוא אמר באופן מריר ומפוכך. ואני נאלצתי להסכים אתו. הוא צדק: הצעירים באמת לא יקראו זאת. זה היה הנסיון הראשון שלי בתעוד משפחתי כעבודה, נסיון כושל, יש לומר, אבל נטמן בו זרע לעתיד. הסיבה בעטיה הצעירים לא יתעניינו בסיפורו של מ' בכתב היא לא כי הסיפור לא היה מעניין דיו. גם לא כי הכתיבה שלי לא הייתה מספיק טובה. הסיבה היא שהצעירים כבר לא קוראים יותר. והנתונים ברורים.

הפתרון הוא ברור, לא כפי שאמר יצחק בן אהרון "צריך להחליף את העם", אלא – צריך להחליף את המדיום. הצעירים אמנם לא קוראים, וזה חבל, ויש לשנות את זה. אבל במקביל לתהליכי השינוי שצריכים לקרות (אני לא בטוח, לצערי, שהצעירים יחזרו אי פעם לקרוא ספרים כבעבר) אם רוצים שהצעירים של ימינו יכירו את סיפורי הדורות שקדמו להם, ווידאו הוא הפתרון. כי הצעירים רואים טלוויזיה. ברור שלכתב יש ייתרונות עצומים, וספרים הם דבר נפלא ונהדר. אבל אנחנו צריכים להתעורר ולהריח את החומוס, ולהכיר באופיו של העולם בו אנו חיים.

נפתח בווידוי אישי קטן: אני שונא לצלם תמונות משפחתיות, ואם יש משהו שאני שונא יותר זהו צילום ווידאו משפחתי, של המשפחה שלי. "הסנדלר הולך יחף" מקטרת האישה. והיא אכן צודקת, אבל זה לא עוזר. כי אחרי יום עבודה מפרך הסנדלר רוצה רק לחלוץ נעליים: להניח את המצלמה, ולא להתעסק בתאורה, מסגור, קומפוזיציה, בימוי האובייקט וכל השאר. אפילו קרמבו יכול להימאס אם אוכלים רק אותו. ואני אוהב לעיתים גם לחוות את הדברים באופן בלתי אמצעי, ללא העדשה שמתווכת.

למרות זאת, למצלמה המשפחתית שלנו הייתה בעיה. היא מצוידת רק בחמש ספרות למספור התמונות. לכן כאשר שנתיים לאחר שקנינו את המצלמה, הגיעה המסכנה ל-10,000 תמונות שצולמו כבר, באמצע מסיבת סיום של הגן של הילד, הייתה לה דילמה מה לעשות עכשיו. למרבה ההפתעה, מתכנני המצלמה תארו לעצמם שמשהו מעין זה עלול לקרות, ולכן המצלמה יצרה בנון – שלנטיות תיקיה חדשה, והחלה למספר שוב את התמונות מ-001.

פעם, בימי הפילם, חשבנו ואחר כך צילמנו. היום אנחנו מצלמים, מסתכלים בצג, רואים את התמונה, ואז חושבים אם היה כדאי לצלם אותה או לא, ואז מצלמים עוד שלוש, רק לייתר בטחון. לעיתים יוצא לי לראות עדרי צלמים חובבים עומדים בזווית כזו (מול השמש למשל) שאני יכול להבטיח שרוב התמונות שהם מצלמים יצאו די גרועות, ברמה שקרוב לוודאי כי יהיה קשה מאד לזהות את פרצופי המצולמים. לעיתים קרובות אני תוהה באירועים כאלו, מסיבת סיום של הילד בגן לדוגמא, כמה מידע דיגיטלי, כמה קבצים נוצרים בכל שניה של מסיבת סיום בגן רימון (או חרוב, או אורה או מינה, או אפילו בפעוטון של צ'ו-מין בשנגחאי, לצורך העניין). ואז אני מפסיק לתהות על כך ומנסה למצוא את הזאטוט שלי בין כל הזאטוטים המחופשים לנרות, מצות, מצרים, ארנבים או כל דבר אחר, בהתאם לאופי המאורע ועונת השנה.

אז מה הבעיה? בוודאי יש גם תמונות טובות. נכון מאד. אבל בחברה של ימינו, בה הזמן הפנוי מצטמצם, ועל מה שנותר ממנו מתחרים אינספור ישומים, מכשירים ואנשים. בזמן הפנוי הזה עלינו לערוך את הווידאו המשפחתי, למיין ולהפריד את התמונות הגרועות, התמונות שלא בפוקוס, אלו עם עיניים עצומות ואלו שחוזרות על עצמן מן התמונות הטובות, ביחס של 1:10 לפחות. ואנחנו עושים את זה? לא. ממש לא. רובנו לא טורחים בשוטף על מיון והדפסת התמונות וסרטי הווידאו. זה יוצר כמה בעיות חריפות מאד, שרק יחמירו:

בעידן הנוכחי, קלטות הווידאו הולכות לעבוד מן העולם בדיוק כמו סרטי הצילום. הווידאו הדיגיטלי בקבצים מאוחסן ישירות על ההרד דיסק. בנוסף לתמונות, שכל מגה פיקסל נוסף של המצלמה מעלה את משקלן, והן מגיעות למשקלים של כמה מגה לתמונה. כל זה יוצר נפחי מידע מפלצתיים, שגם קשה מאד לגבות. לרוע המזל לתמונות הגיבוי הטוב ביותר הוא נייר. רבים ממכרי אבדו את התמונות שלהם עקב דיסק שנשרף או כרטיס זכרון שנמחק בגלל טעות אנוש. תמונות נייר, בניגוד למה שטוענים משווקי האלבומים הדיגיטלים, נשמרות יופי שמונים ומאה שנה בתנאי שההדפסה סבירה ותנאי האחסון נאותים פחות או יותר, והן ניזוקות לעיתים רחוקות מאד.

אמהות מצלמות את ילדיהן

כאן אני נכנס לתמונה. ממיין בסבלנות אך בנחישות, פולה את המוץ מן התבן, את התמונות הטובות מים התמונות הבינוניות שמקיפות אותן. מה שעוזר לי בכך היא הפרספקטיבה של הזמן. תנו לתמונות שלכם לשבת 30 שנה, ותגלו שרובן נחוצות הרבה פחות ממה שסברתם, אבל בודדות מהן ממש מעולות! מאוסף התמונות של משפחה ממוצעת על פני 60-80 שנה אני מצליח להוציא בדרך כלל בין 130 ל-250 תמונות ראויות לסרט, ועוד כמה קטעי ווידאו, אם המזל מאיר לי פנים. תאמינו לי, מדהים מה שעורך טוב יכול לעשות לערמת תמונות.

לכן אל תתעצלו, היו אתם העורכים של התמונות המשפחתיות שלכם. תדפיסו אותן, סדרו באלבומים. מחקו את המיותרות, תייגו אותן, זה יכול להיות די כיף (כך אומרים, לי אין כוח וזמן לעשות זאת לתמונות המשפחתיות שלנו, אולי כשאצא לפנסיה).

סרטי סופר 8 ישנים נתפסים בעיקר כמכשיר לתיעוד משפחתי. מה שפחות ידוע הוא שסרטים אלו שימשו גם להפקת סרטים עלילתיים קטנים ומושקעים. במיוחד בקיבוצים מרוחקים, שבהם לא היו אפשרויות בידור רבות, והמצרך שהיה מצוי בשפע הוא זמן פנוי, במיוחד בימים בהם הייתה נהוגה הלינה המשותפת. הילדים לא היו בבית וההורים היו חופשיים לנפשם, להפקות שאפתניות. שימו לב לקטעי האנימציה המושקעים המלווים את הסרטים, לתלבושות הססגוניות, לכמויות המשתתפים, למגוון התפאורות והאמצעים שבשימוש, להומור הרענן ולחיות המתפרצת של הסרטים. ניכר שהושקעה בהם מחשבה ועבודה רבה.

בין הסרטים: מר יואף, אישכה (איש כפועלו – כשמו של פרס ספורטיבי של "הפועל") ועוד. איזה כיף!

ערכתי קליפ קצר של 2 דקות מן הסרטים הנמצאים בארכיון "סיפורי סבתא". הסרטים בהפקתם ובבימוים של ג'י שר ורפאל שפר מרביבים, וחברים שונים מקיבוץ עין גדי.

לקוראינו ב-רסס – יש ווידאו מצורף לפוסט, צריך להגיע לפוסט המקורי כדי לצפות בו…

זהירות – בסוף הקליפ, הסרט על המתנדבת שהופכת את המשק – תמונות לא צנועות במיוחד!
צפיה נעימה !

התפרסמה כתבתה של הדר קנה בכלכליסט על שימוש בבלוגים לצרכי מיתוג אישי ועבודה. הסברתי להדר באופן מפורט כיצד אני חושף את תהליך העבודה שלי ב'סיפורי סבתא' בבלוג, לפי העקרון המנחה כי הבלוג הוא הוויטרינה של החנות הווירטואלית שלי.
חשוב לי להדגיש, כי ההשקעה שלי בבלוג ובאתר של סיפורי סבתא נתנה פירות יפים מאד, אך זה לקח זמן רב משציפיתי עד שהם הגיעו.
מה אני רוצה לומר: עבודה לפי הכללים שהצבתי לעצמי, של פרסום תכן איכותי, מעניין, בלי 'קיצורי דרך' – תכן נמוך ובוטה – נותנת פירות, אבל זה לוקח זמן. לצפות לתוצאות – כן. לצפות לתוצאות מידיות – לא.

סיפורי סבתא - בכלכליסט, קטע מתוך כתבתה של הדר קנה