בלוגרים מעל גיל שמונים – כותבים את ההיסטוריה בעצמם
אני יודע שתיעוד חשוב מאד לבני ה-80+. רבים מהם היו עדים למאורעות היסטוריים חשובים ביותר. אחרים השתתפו בהם. הערה בבלוג "הרהורים של אבא", בו מספר נדב פרץ כיצד פתח לידידת המשפחה רחל סבוראי בלוג, הביאה אותי לבלוג של שלמה אנשל מקדיש את הבלוג שלו לניפוץ אחד המיתוסים הציוניים הוותיקים ביותר עליהם גדלנו: הטנק הסורי שעצרו חברי דגניה בעזרת בקבוק מולוטוב, או כדבריו:
הבלוג יציג את תאור הארועים בקרב על דגניה והפגיעה בטנק הסורי בשערי דגניה א´ במלחמת העצמאות כפי שראיתי אותם.
כלומר, אנשל לא כותב מנקודת מבטו של הסטוריון או של חוקר, אלא כעד ראיה. אנשל מעלה בדבקות ראויה לציון תמונות, עדויות הסטוריות, התכתבויות אינסופיות עם בעלי תפקידים שונים, ועוד. הבלוג שלו זכה למעל 10,000 כניסות. קשה לי להאמין שהוא יכול היה לגייס תשומת לב ציבורית בהיקף כזה לגרסה שלו להיסטוריה בדרכים אחרות.
אנשל כותב כך:
בדגניה א` כנראה ימשיכו במסורת של הטקסים ליד הטנק וימשיכו לספר לבני
הנוער על "הגיבור אשר שהה בתעלת הקשר עם בקבוק המולוטוב בידו ובקור רוח
המתין לטנק הסורי אשר יתקרב אליו, ויגיע אליו כמטווחי זריקת אבן ואז הזדקף -
אדם מול פלדה – והניף את ידו והטיל את הבקבוק ובכך הכריע את הקרב"…
הגירסה של אנשל שונה, והוא טוען כי פצצה ממטול פיאט נגד טנקים, נשק שהיה בשימוש נרחב של כוח המגן העברי במלחמת העצמאות, חוררה את הצריח של הטנק , ועצרה אותו.
הטנק בדגניה – מתוך וויקיפדיה
הבלוגרית השניה היא רחל סבוראי שהקדישה את הבלוג שלה לביקורת על הדיוק ההסטורי בספרה של גבריאלה אביגור-רותם "אדום עתיק". סבוראי מתקוממת ומתרעמת על החרות האומנותית שלקחה לה לדבריה הסופרת, וטוענת כי חוסר הדיוק , והשינוי של הסיפור , פוגע בזכרם של בני משפחתה שנרצחו בפרעות.
או כפי שכותבת סבוראי:
כבת למשפחת יצקר, כאוצרת התערוכה במשכן ‘ברנר וחבריו’ וכנציגת המשפחות, הריני מוצאת לנכון לבטא את עוגמת נפשי ואת הכאב שהפרק ‘קול לואידור’ בספר ‘אדום עתיק‘ – הסב לי. המחברת גבריאלה גור-רותם, לא טרחה ללמוד את הנושא לאשורו ולא נעזרה במידה הראויה בחומר המתועד על קרובינו. בניגוד למה שעשתה מחברת זו עצמה לגבי משפחת אהרונסון, עליה כתבה דברים בדוקים ונאמנים למציאות המתועדת, היא ביטאה זלזול בדמויות ההיסטוריות ובמידותיהן של בני משפחותינו.
רחל סבוראי ובנה נבו
קטונתי מלהכריע בוויכוחים ההסטוריים המתנהלים בבלוגים האלו. זו גם לא הנקודה של הפוסט הזה. הנקודה היא שהאינטרנט מספק היום הזדמנות לאלו שעשו את ההיסטוריה, פשוטו כמשמעו, להשתתף גם בכתיבתה. תיעוד אישי מעולם לא היה קל ופשוט כל כך, וזמין.
אם אתם מכירים בלוגרים נוספים מעל גיל 80, אשמח לשמוע על כך.
מריץ FireStats
24 באוקטובר, 2008 בשעה 22:11
אני לא מכירה בלוגרים מעל גיל 80, אבל אני מנסה לשכנע אחת שהיא מעל גיל 65, לפתוח בלוג לעצמה… זה מדיום נפלא בעיני לתיעוד ולכתיבה אוטוביוגרפית.
25 באוקטובר, 2008 בשעה 1:18
כשתצליחי, תשלחי לינק
26 באוקטובר, 2008 בשעה 9:15
בניגוד למיתוס הכוזב שטופח במשך שנים על "הגיבור חבר דגניה א' עם בקבוק המולוטוב בידו", מתברר שאת הטנק המשמש היום כאנדרטה לתפארתה של 'אם הקבוצות', הכריע למעשה לוחם גולני עם מטול פיאט. למרות שבדגניה א' נעשה כל מאמץ לנכס לעצמם את עצירת הטנק, שהרי לגבי דידם "להיסטוריה חשוב מאוד שהטנק הראשון חוסל בדגניה 'דווקא' על ידי חלוצי ולוחמי אם הקבוצות"
אז הנה בא "הבלוג של שלמה אנשל" ומוכיח שכלל וכלל לא כך היו פני הדברים !!!
גם כאן בצילום אפשר להבחין בחור החדירה של הפיאט בכיפת הצריח (בבלוג יש גם צילום תקריב של פגיעה זו)
מסתבר שרק הבלוג ( עם קרוב ל 20000 כניסות) אפשר לשלמה אנשל מפעיל הפיאט, להביא את סיפורו, להוכיח את טיעוניו עם מסמכים וצילומים נלווים, באופן חופשי ומשכנע…
אפשר רק לברך על כך שקיים גם האמצעי הזה 'בלוג'. המאפשר לו למי שעשה את ההיסטוריה להביא את סיפורו מזווית הראיה שלו באופן חופשי. גם אם לבעלי אינטרס אחר (במקרה זה דגניה א') הדבר עשוי לגרום אי נחת מרובה…
28 באוקטובר, 2008 בשעה 11:38
יגאל שלום,
זה בדיוק הקסם של תיעוד אישי. כל אחד יכול לספר את הגרסה שלו של ההיסטוריה (אני קטונתי מלקבוע מי באמת חיסל את הטנק ההוא). אבל צורת התיעוד הזו מעבירה אותנו לתיעוד מרובה קולות, מרובה גרסאות, במקום נארטיב הגמוני אחד – הנארטיב של חברי דגניה א'. מהבחינה הזו אנשל עשה מעשה גדול בכך שהוא גרם לקולו להשמע באופן רם וצלול. אני בספק האם הוא היה מצליח לקבל חשיפה דומה לאמת שלו לו היה מוציא ספר, בעלות גבוהה הרבה יותר.
4 במאי, 2009 בשעה 15:14
ובמהדורה הבאה של התנ"ך יש להוציא את ספור לבן ובנותיו,רחב הזונה שתקרא רחב המזנונאית. לא יש שם ז' בפנים. הקיוסקאית. את יעל וסיסרא גם כדאי להשמיט כי די ברור מה היא נתנה לו לפני החלב. וכמובן את ספור בת-שבע ודוד ושלמה והשונמית.
5 במאי, 2009 בשעה 22:43
כמה צחקתי: אני לא חושב שהבנת את הנקודה. לא מדובר על הטיה מכוונת של ההיסטוריה מטעמי צניעות, טעמים דידקטיים. אלא מתן אפשרות לכל אחד לספר את ההיסטוריה מנקודת המבט האישית שלו, כפי שהוא חווה והבין אותה ממקור ראשון.
זה לא אפשרי בסיפורי התנ"ך כמובן, כי לצערי לא ממש ניתן לראיין את האנשים, אבל כדאי לנצל את התקופה בה עוד חיים בינינו אנשים שהשתתפו בהתרחשות ההיסטורית הכבירה של תקומת עם ישראל, ולשמוע את סיפוריהם כפי שהם מספרים אותם, לפני שהם יהפכו לטקסט הסטורי יבש שאין מערערים אחריו.
חוץ מזה, אני מבין שהצחוק יפה לבריאות, כך שאני שמח אם תרמנו במשהו לבריאותך.
5 באוקטובר, 2009 בשעה 0:23
המגיב הציני שמכנה את עצמו "כמה צחקתי" לא ראוי כלל להתייחסות.- נראה לי שעדיף היה להסיר בכלל את התגובה הצינית וממטופשת שלו, רק בכדי שלא להוריד נמוך כל כך את הרמה המכובדת של האתר הזה.( אלה אם כן יש כאן סובלנות וסלחנות מרובה גם לדברי ההבל של כסילים…) מכל מקום לא הבנתי כלל מה בדיוק כל כך מצחיק אותו ? "ומה עניין שמיטה להר סיני" ? אני בספק רב אם ה"כמה צחקתי" הזה מבין את עצמו…?!