סא"ל דב הררי שנהרג בגבול הלבנון

היום כששמעתי את הידיעה האיומה על מותו של סא"ל דב הררי ז"ל בגבול לבנון, סמוך למשגב עם, בתקרית הירי, נזכרתי שהשם דב הררי מוכר לי משום מה. מסתבר שדב הררי (ברגר) היה אחד מהצנחנים שצנחו באירופה, בדומה לחנה סנש . הוא הוצנח ברומניה, השלים את משימתו שם, ונהרג באסון מעגן בו התרסק מטוס לתוך הקהל בשעת מפגן אווירי. דב הררי הצנחן היה גם בדרגת סא"ל, ובעת מותו היה קצין הסברה ראשי בצה"ל. לפעמים דרכו הארורה של השכול היא לנוע מעגלים מעגלים, ולא באקראי. האם זהו צירוף מיקרים או שדב הררי שנהרג היום מאש הצבא הלבנוני קרוי על שם סא"ל הררי השני?

סא"ל דב הררי שנהרג באסון מעגן

יהי זכרו ברוך.

שיטה מעניינת לעידוד היציאה למילואים:
כפי שכל גבר ישראלי ידע פעם (היום כנראה הקסם פג מעט) מילואים הם התירוץ המושלם לקצת נופש ומרגוע מכל דאגות הבית, מן הילד המצווח המושך בשולי סינרך, מן האישה הרודה בך ומכה אותך בעזרת מרית, מהררי הכלים הממתינים לך בכיור. מומחים למגדר היו יכולים לחגוג על הדימוי הוויזואלי הזה.

מתוך ארכיון משפחתי. זמן הציור לא ידוע(לדעתי מתישהו בשנות השישים) :

כרזה המעודדת יציאה למילואים. מתוך ארכיון משפחתי.

צדה את עיני מודעה להפגנה נגד ההתנחלות בשטחים תחת הכותרת "ציונים לא מתנחלים"

ציונים לא מתנחלים

את דעתי על המילה התנחלות, קורותיה והטיותיה כתבתי כבר.

ואז נזכרתי בהערה הבאה של דובי:

בכל פעם שאני כותב טקסט באנגלית ורוצה להתייחס לישוב בארץ, אני כותב settlement, ואז מוחק, ואז מבלה כמה דקות בנסיון לחשוב אם יש מילה אחרת, ואז שוב כותב אותה. גם לי אין מסקנות.

ואז חשבתי שזו תהייה הזדמנות נפלאה להעלות את התמונה הנפלאה הזו מאמצע שנות הארבעים, שאני כבר זמן רב זומם להעלות לבלוג:

חג אביב שמח לכל לקוחותינו, לקוראי הבלוג, ולחובבי הסיפורים והתעוד המשפחתי באשר הם!

אישה עם מצה

אני די סגור על זה שזו מצה ביד שלה, מה אתם אומרים?

תחקיר השיר של גורדין (לא גארדין כפי שחשבתי) מקבל חיים משלו. פרי מקהילת היידיש בקפה דה מרקר קישרה אותי עם מר שמואל עצמון, מנהל תאטרון היידיש. לעצמון לא הייתה את ההקלטה, אבל הוא הפנה אותי למרכז בבר אילן, אני מקווה שהם יוכלו לעזור לי.

למעשה זה כבר לא רק השיר, אלא תחקיר שתפס חיים משלו. לפעמים זה כיף להסחף כך. בכל אופן מר עצמון נידב לי כמה פרטי מידע מעניינים על המחזה והשיר. הוא סיפר לי כי גורדין היה אלוף באדפטציות של מחזות של שייקספיר ליידיש. וכי השיר הזה הוא כנראה עיבוד של המונולוג המפורסם של שיילוק, המלווה בריבית מתוך 'הסוחר מוונציה.' זה פשוט טייק אוף גאוני. והנסיבות המצמררות שבהם הושר השיר הזה במהלך השואה הן הפוך-על-הפוך-על הפוך. למעשה זה יכול להיות סרט דוקומנטרי שלם, על הנושא. עצוב, עצוב מאד לחשוב על כל ההומור והתבונה שנעלמו יחד עם האנשים שנרצחו בשואה. זה ממחיש את האובדן העצום בדרך משונה.

בעייני אלו הם הרגעים בהם תיעוד העבר משתלם. כאשר אתה מקבל איזו המחשה או הבזק תובנה לגבי הדורות הקודמים. כאשר הם מתקרבים אליך ונעשים נהירים וברורים יותר, זה שווה את כל המאמץ…

שיילוק וג'סיקה - יצירתו של מאוריציו גוטליב

כשתסתיים עריכת הסרט, אם המשפחה תתיר לי, אעלה את הקטע ובו מסופר הסיפור לכאן.

בינתיים קבלו את אורסון ווילס, הגדול מכולם, מבצע את המונולג של שייקספיר מתוך "הסוחר מוונציה".

האידיש שלי לא כל כך טובה, לכן השתמשתי בשירות התרגום של גוגל לניסוח הכותרת. לצורך סרט משפחתי שאני עורך כעת אני מעוניין לזהות את השיר הבא, פה יש לי רק קטע קצרצר שהוקלט מתוך ראיון שערכתי.
השיר מתחיל בשורות: "האם נולדתי מאבן?/ האם לא הייתה לי אם?"
מכירים מישהו שיכול לסייע? היכן אני יכול להשיג הקלטה של שיר זה? מהו תירגומן המדויק של המילים? אנא ענו בתגובות, או כיתבו לי ב"צור קשר".

עדכון: 17:17
תודה לשמוליק, ידיד הבלוג שאיתר את השיר:
צי בין איך פון א שטיין געבוירן
מאת: יעקב גאָרדין
דער אידיאָט
(קלאָגליד פֿון אַן אידיאָט)

1

אַז מען שנײַדט מײַן פֿלײש זאָל קײן בלוט לױפֿן?
אַז מען שלאָגט מיך טוט מיר ניט װײ?
אַז מען שיקט מיך אין מאַרק עפּעס קױפֿן
משוגענער! איז אַ געשרײ.
בין איך דען פֿון אַ שטײן געבױרן?
צי האָט מיך קײן טאַטע געהאַט?
צי איז דען די װעלט נאָר באַשאַפֿן פֿאַר דעם קלוגן?
גאָט, זע אַלײן, גאָט.

כאָר:

צי איז ער פֿון אַ שטײן געבױרן?
צי האָט אים קײן מוטער געהאַט?
צי איז דען די װעלט
נאָר באַשאַפֿן פֿאַר דעם קלוגן?
גאָט, זע אַלײן, גאָט.
2

מײַן הױט, מײנען זײ, איז פֿון לעדער.
מײַן גוף איז פֿון אײַזן נאָר!
אַ מצוה האַלט איר אַ יעדער
מיר צו פֿאַרװיסטן מײַנע יאָר.
יעדעס בײנדל איז מיר צובראָכן,
כאָטש איך בין אַן אידיאָט,
ס'בלײַבט אין מיר ניט מער איבער קײן כח,
גאָט, זע אַלײן, גאָט.

כאָר:

צי איז ער פֿון אַ שטײן געבױרן?
צי האָט אים קײן מוטער געהאַט?
צי איז דען די װעלט
נאָר באַשאַפֿן פֿאַר דעם קלוגן?
גאָט, זע אַלײן, גאָט

ותודה לחייצוק, ידיד נוסף של הבלוג, ששלח את התרגום הבא, פרי עטו:

האם נולדתי מאבן? / מתוך האידיוט
אם יחתכו בבשר,האם לא יזרום הדם?
אם יכוני מכות מוות,הלא יכאב לי?
כאשר שולחים אותי לשוק לקנות משהו,
משוגע! היא הצעקה.
האם נולדתי מאבן?
האם לא היה לי אב?
האם העולם נועד רק עבור החכמים?
לך לבדך לך!
פזמון: האם הוא נולד מאבן?
האם לא הייתה לו אמא?
האם אז נועד העולם רק עבור החכמים?
לך לבדך לך!

עור בשרי האם אתה חושב שהוא עשוי מעור בהמות?
האם גופי עשוי מברזל?
בקיום מצווה מחזיק כל אחד
עבורי- תיעלם השנה שלי.
כל חבילה/שקית נשברת לי
מפני שאני אידיוט

לא נותר לי יותר כוח,
לך לבדך לך!.
פזמון: האם הוא נולד מאבן?
האם לא היתה לו אמא?
האם אז נועד העולם רק עבור החכמים?
לך לבדך לך!

מי משוחרי תרבות האידיש יודע היכן ניתן למצוא הקלטה של השיר?

לאחרונה החלו כל מיני אנשים לשאול את עצמם מה פשרה של חברות ברשתות חברתיות דוגמת פייסבוק. מה זה בעצם אומר שיש לי מאה, מאתיים חמישים או אלף חברים? גל מור תוהה האם מדיה חברתית הופכת אותנו לפחות חברותיים. אשתו של אלוהים מספרת שהיא מחקה מרשימת החברים שלה בפייסבוק את כל אלו שאין להם משמעות עבורה, 25%, ואני חושב על סבי זכרונו לברכה, דוד פרץ, ועל הסיפורים שסיפר, שאחד מהם מדבר בצורה חכמה וקולעת על המצב הזה בדיוק.

סבי, דוד פרץ

הסיפור לקוח מקובץ סיפורים מקסים בשם "אל עולם שאבד" שאבי, יחיאל פרץ, רשם כשהיה בן 16 מפי סבי, ומתרחש במרוקו של תחילת המאה.

חבר טוב אחד עדיף על מאה חברים

לאיש אחד עשיר היה בן יחיד. והוא נתן לו כל מה שלבו חפץ. הבן היה כל הזמן מבלה עם חברים. כל יום היה עושה אתם מסיבות והיה מבזבז כסף רב.
יום אחד קרא לו האב ושאל אותו: "כמה חברים טובים יש לך?" ענה לו הבן: "יש לי מאה חברים לפחות." האב אמר לו: "לי יש רק חבר וחצי" אמר לו האב: "בוא נעשה ניסיון"
שחט האב כבש, פשט את עורו, את הדם התיז על בגדי הבן ואמר לו ללכת אל אחד מחבריו הטובים. בלילה הלך הבן ודפק על דלת אחד מחבריו. פתח לו החבר את הדלת. אמר לו הבן: "תשמע, הרגתי ערבי והמשטרה עלולה למצוא אותי. אני מבקש ממך שתסתיר אותי" אבל החבר אמר לו: אני לא רוצה להסתבך, תלך מפה." וסגר בפניו את הדלת. חזר בן הביתה וסיפר לו על תגובת חברו.
למחרת שוב קנו כבש ועשו בדיוק מה שעשו יום קודם. הלך הבן אל חבר אחר, וגם החבר הזה לא הסכים להכניס אותו הביתה ולהסתירו. והאב אמר לבן: "אין דבר יש לך עוד הרבה חברים טובים" והבן הלך גם בלילה הבא אל חבר אחר, אך גם הוא לא הסכים לעזור לו. וכך היה לילה אחר לילה, מאה לילות.
בסוף אמר לו האב: "עכשיו אני אשלח אותך אל חצי החבר שלי" ושוב שחטו כבש, התיז דם על בגדי הבן ובלילה הלך אל חברו של האב. דפק על דלת ביתו. פתח האיש את הדלת. אמר לו הבן: אני הבן של החבר שלך, הרגתי ערבי ואני מבקש מקום להסתתר.
אמר לו החבר: "בוא, תסתתר בביתי" הכניס אותו לביתו ונתן לו לישון. למחרת לא נתן לו ללכת. הוא האכיל אותו וביקש ממנו לישון אצלו עד שתחלוף הסכנה. וכך היה גם למחרת .
אחרי כמה ימים חזר הבן לביתו וסיפר לאביו את כל מה שעשה החבר למענו.
אמר לו האב: "ראית את חצי החבר שלי, עכשיו נלך אל החבר השלם שלי.
החבר הזה היה שר חשוב ביותר, ראש ממשלה. הגיעו הבן והאב אל ביתו של השר ובקשו להיכנס. אבל השומרים סרבו להכניס אותו כי לשר הייתה פגישה חשובה ביותר. אבל האב התעקש והוא ביקש מהשומרים שילכו ויאמרו את שמו לשר.
ברגע שהשר שמע את השם, קם ואמר לשרים: "אני מצטער, אני צריך להפסיק את הפגישה, יש לי משיהו חשוב יותר." הוא יצא מן הישיבה ורץ אל חברו . קיבל אותו בשמחה וארח אותו אירוח מלכים. בסוף האירוח הוא הציע את בתו היחידה לאישה לבן חברו. הם התחתנו, והבן ראה מהו חבר אמיתי.

אין לי שמץ של מושג.

אבל מה שאני כן יודע הוא שהסינים נוהגים לשלם לרופא שלהם כל עוד הם בריאים. ההיגיון מאחורי השיטה הזו הוא שהרופא ברפואה הסינית אמור לשמור עליך בריא, ולא לרפא אותך כאשר אתה חולה. אם אתה חולה, הרי שהרופא נכשל, ולכן לא מגיע לו תשלום.

לפיכך אני רוצה לשלם לפסיכיאטר ד"ר ירדן לווינסקי, שמפיץ בכתיבתו הבהירה בריאות נפש ותבונה בבלוגוספירה, מה גם שהתשלום שהוא ביקש הוא צנוע מאד, וכולל קישורית לאתרים המשובחים שלו, בהם הוא כותב על הפרעות קשב, חרדה ודכאון.

ישר כח!

סרטון שעשיתי עבור מו"פ רמת נגב, המציג מסיק זייתים ממוכן בחלקת המאקויה במטע אשלים. על בסיס תמונות וקטעי ווידאו שלא צילמתי, אלא רק שפרתי מעט.

צפיה נעימה!

תקציר הפרקים הקודמים:
מאז ראש השנה מתגלגל פה בבלוג דיון אזוטרי אך מאד מעניין על גלויות. זה החל בגלוית שנה טובה מתל אביב שנת התרצ"ב. הקוראת אסתי סגל שלחה גלויה זהה, רק מנתניה, ועם ילדים אחרים.

הקורא שמוליק העיר:

האמת – תקשורת בגלויות היתה די נפוצה בזמנו.
יש לנו גלויות שסבא שלי שלח מדמשק עם אנשים תלויים בככר העיר מזמן הטורקים.
צלם זריז צילם, הדפיס ומכר.
בהיעדר תקשורת מפותחת זו היתה הדרך להעביר ידיעות מצולמות.
כמו כן יש לנו תמונה עם הרוגי הטבח בחברון עם כל הקישקעס בחוץ. ממש דוחה. אבל מה? בפורמט גלוייה עם מקום מאחורה לכתוב משהו.

חשבתי על זה כשנתקלתי בגלויות הבאות, אותן אני סורק לצורך הכנת סרט משפחתי (אחר) –
גבן של כמה מן התמונות שסרקתי נראה כך:

תמונה או גלויה?

מדובר בתמונות משפחתיות רגילות לגמרי, מהסוג שאני נתקל בהם בכל סרט משפחתי. כנראה שזו הייתה צורת הדפסה סטנדרטית של התמונות, כך שאפשר היה לשלוח אותן לבני משפחה ולחסוך בעלות המעטפה ומשלוח הדאר (משלוח של גלויה זול יותר).

והדבר הכי מעניין שמצאתי הוא גלויית שנה טובה דומה, אבל משנת תשיט – 1959 כמעט שלושים שנה מאוחר יותר:

בגלויה זו, ששפתה הגרפית דומה מאד לגלויות הקודמות, אפשר לראות כיצד הפכו האספירציות של הציונות מחקלאיות – רומנטיות – ליותר תעשיתיות. נוסף כמובן בגאווה רבה סמל המנורה של ישראל. הספינה והרכבת שמופיעות מעידות על שאיפות תעשיתיות, ברוח "שיר בוקר" של אלתרמן:

נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים