סא"ל דב הררי שנהרג בגבול הלבנון

היום כששמעתי את הידיעה האיומה על מותו של סא"ל דב הררי ז"ל בגבול לבנון, סמוך למשגב עם, בתקרית הירי, נזכרתי שהשם דב הררי מוכר לי משום מה. מסתבר שדב הררי (ברגר) היה אחד מהצנחנים שצנחו באירופה, בדומה לחנה סנש . הוא הוצנח ברומניה, השלים את משימתו שם, ונהרג באסון מעגן בו התרסק מטוס לתוך הקהל בשעת מפגן אווירי. דב הררי הצנחן היה גם בדרגת סא"ל, ובעת מותו היה קצין הסברה ראשי בצה"ל. לפעמים דרכו הארורה של השכול היא לנוע מעגלים מעגלים, ולא באקראי. האם זהו צירוף מיקרים או שדב הררי שנהרג היום מאש הצבא הלבנוני קרוי על שם סא"ל הררי השני?

סא"ל דב הררי שנהרג באסון מעגן

יהי זכרו ברוך.

תחקיר השיר של גורדין (לא גארדין כפי שחשבתי) מקבל חיים משלו. פרי מקהילת היידיש בקפה דה מרקר קישרה אותי עם מר שמואל עצמון, מנהל תאטרון היידיש. לעצמון לא הייתה את ההקלטה, אבל הוא הפנה אותי למרכז בבר אילן, אני מקווה שהם יוכלו לעזור לי.

למעשה זה כבר לא רק השיר, אלא תחקיר שתפס חיים משלו. לפעמים זה כיף להסחף כך. בכל אופן מר עצמון נידב לי כמה פרטי מידע מעניינים על המחזה והשיר. הוא סיפר לי כי גורדין היה אלוף באדפטציות של מחזות של שייקספיר ליידיש. וכי השיר הזה הוא כנראה עיבוד של המונולוג המפורסם של שיילוק, המלווה בריבית מתוך 'הסוחר מוונציה.' זה פשוט טייק אוף גאוני. והנסיבות המצמררות שבהם הושר השיר הזה במהלך השואה הן הפוך-על-הפוך-על הפוך. למעשה זה יכול להיות סרט דוקומנטרי שלם, על הנושא. עצוב, עצוב מאד לחשוב על כל ההומור והתבונה שנעלמו יחד עם האנשים שנרצחו בשואה. זה ממחיש את האובדן העצום בדרך משונה.

בעייני אלו הם הרגעים בהם תיעוד העבר משתלם. כאשר אתה מקבל איזו המחשה או הבזק תובנה לגבי הדורות הקודמים. כאשר הם מתקרבים אליך ונעשים נהירים וברורים יותר, זה שווה את כל המאמץ…

שיילוק וג'סיקה - יצירתו של מאוריציו גוטליב

כשתסתיים עריכת הסרט, אם המשפחה תתיר לי, אעלה את הקטע ובו מסופר הסיפור לכאן.

בינתיים קבלו את אורסון ווילס, הגדול מכולם, מבצע את המונולג של שייקספיר מתוך "הסוחר מוונציה".

דיוויד לינץ', בימאי הקולנוע עטור הפרסים, התאהב באמריקה של הכבישים הצדדים, אמריקה הכפרית והפשוטה של פעם, כבר בסרט "The Straight Story" משנת 1999, המתאר את מסעו של נגר זקן בשם אלווין, על מכסחת דשא במשך חמישה שבועות כדי לפגוש את אחיו.

כעת יוצא לינץ' עצמו לדרכים. הוא מצלם במשך שנה 121 ראיונות עם אמריקנים מבוגרים, אותם צוותו של לינץ' מוצא בבתיהם, ברחוב או פשוט משחקים ביליארד. לינץ' נותן להם לספר את סיפוריהם, "סיפורים הם דבר מרתק" אומר לינץ'

הצילום היפה מעביר את הקמטים, ואת האור שקורן דרכם מפני הקשישים הללו. לינץ' פיתח מבנה מיוחד של ראיון, המביא את המצולמים מן הילדות עד להווה, תוך התעכבות על חוויות משמעותיות בחייהם, כמו למשל מתי חוו מוות בפעם הראשונה.
הפרוייקט ימשך כשנה, ושווה לעקוב אחריו באתר שהוקם במיוחד בשבילו.

בעקבות התערוכה אשת חיל מי ימצא: דימויי נשים לוחמות בשנות הקמת המדינה והקטלוג היפה שלה.

מכירים את זה שאתה כותב משהו, ואפילו לך זה נשמע טיפה מופרך? בפוסט קודם כתבתי:

אני עומד להגיד עכשיו משהו שישמע קיצוני, אולי, אבל חשבתי עליו רבות. מתוך בחינה של סיפורי דור התקומה, ואחרי עשרות סרטים ביוגרפיים – משפחתיים על בני הדור הזה, לדעתי הם יזכרו בדברי ימי עם ישראל כמכבים בשעתם. אני אומר זאת לא רק בגלל הערכתי האישית אליהם, אלא בגלל מרכיבי הסיפור שלהם.

לאחרונה נתקלתי בקטלוג התערוכה "דימויי נשים לוחמות בשנות הקמת המדינה" הקטלוג המקסים מכיל דימויים של נשים לוחמות, באיורים, צילומים ופסלים. צדו את עיני שני איורים מתוך יצירתו של אריה אלואיל "פרקים למסיבת פסח" תש"ח

הנה, מילה במילה מה שאמרתי. תמונותיהם של הפלמ"חניקים הגיבורים, עם הטקסט המסורתי של ההגדה:

וְהִיא שֶׁעָמְדָה, וְהִיא שֶׁעָמְדָה
לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ.
שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד
עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
אֵלָא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר
עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ.
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם

כלומר, לוחמי הפלמ"ח של תש"ח הם חלק מאותה שרשרת ארוכה של לוחמים במהלך הדורות שהושיעו את עם ישראל בעת צרה. אלואיל שם את הפלמ"חניקים שלו בהקשר ההיסטורי של מושיעי עם ישראל. המדהים בכל העניין הוא שהוא עושה זאת בזמן אמת, בשנת תש"ח, כבן הזמן הרואה את החד פעמיות והגדולה שלו, לא כהסטוריון המנתח לאחור את המאורעות.

ואם הדימוי הראשון לא ברור מספיק מבחינה גרפית, מצטרף אליו עוד דימוי:

כאן עומדת הלוחמת היהודיה בין המכבים, דוד המלך, דבורה הנביאה, ויכול להיות שאני טועה, אבל אולי גם לוחם מגטו וורשה.

פעמים רבות אנחנו אומרים לעצמנו: "לו דוד המלך היה חי בימינו, הייתי מת לדבר איתו","לו רבי עקיבא היה חי בינינו, הייתי נותן הכל לדבר איתו". אז חברים, אנשים בקנה המידה של דוד המלך ורבי עקיבא חיים בינינו. נצלו את הזמן הלא-רב שנותר, ודברו אתם!

סרט משפחתי הוא יצור מאד דומה לסרט תיעודי. למעשה, יוצרים תיעודיים רבים, שראש וראשון להם בישראל הוא כמובן דוד פרלוב, שהיה הראשון בישראל שהבין כי את מצלמת הקולנוע ניתן גם להפנות פנימה, בסרטו המופתי "יומן", שנחשב לאבן דרך בקולנוע הדוקומנטארי הישראלי, ואף העולמי. דוד פרלוב אף גילה משהו מעניין. כאשר אתה מפנה את מבטך אל הביתי , אל המשפחתי , מתוך המשפחתי אתה חושף גם את הכללי והלאומי. כך למשל מפנה פרלוב את מצלמתו אל מחוץ לבית, קולט קול סירנה, אמבולנס וג'יפ צבאי חולף בחיפזון. כך אנחנו למדים על תחילתה של מלחמת יום הכיפורים.

דוד פרלוב – הפנה את המצלמה פנימה

באחריות מלאה, אחרי ששמעתי עשרות סיפורי חיים, אני יכול לומר שאין סיפור של יהודי בארץ ישראל שלא מכיל בתוכו כבקפסולה את ההיסטוריה של מדינת ישראל. האישי תמיד ארוג במשפחתי ובלאומי. כיום יוצרים דוקומנטריים רבים עושים קולנוע שהוא אישי – משפחתי. אפשר למנות ביניהם את מועדון בית הקברות, סרטה עטור הפרסים של טלי שמש, שעוסק בין השאר גם בסוגיות הקשורות בשואה ובתרבותם של אלו שעלו בעקבותיה לישראל.

מועדון בית הקברות – תמונה מתוך הסרט

"סיסאי", סרטו הנפלא של דוד גברו עוסק בסיפורו המשפחתי המיוחד. יש לי אפילו חברה שסרט הגמר שלה בבית הספר לקולנוע עסק בגירושיהם הכאובים של הוריה, ובהחלטתם לבנות קיר באמצע הסלון. לעיתים קרובות מאד, הסצנות החזקות ביותר בסרטים הללו הן לרוב כאלו שהבימאי יקלוט בעצמו, בעזרת מצלמה מקצועית פשוטה (כגון הPD150 המיתולוגית של סוני) בדיוק ברגעים שהצלם לא נמצא. הרגעים האינטימיים הקטנים , בהם הצלם הופך ל"זבוב על הקיר" – בלתי מורגש, והחיים קורים. כמובן שאז איכות הצילום לרוב יורדת, ללא תאורה, וללא יד יציבה של צלם אמן.

PD150 – קלאסיקה של תעוד

אבל אז, בדיוק ברגעים האלו, יוצא מה שתמיד חיפשנו. חבר שלי, עורך דוקומנטרי, נוהג תמיד לומר: זה לא מעניין אותי איך זה נשמע ואיך זה נראה, אלא איך זה מרגיש. אני לא נבהל מסאונד מחורבן או תמונה רועדת , כל עוד זה מעורר רגש.

אני חושב שהראיתי בצורה די טובה כי סרט דוקומנטרי דומה מאד לסרט משפחתי. אז איפה השוני? כמה דברים. הראשון הוא כמובן התקציב. מטבע הדברים סרטים משפחתיים נעשים בתקציבים קטנים הרבה יותר מסרטים דוקומנטריים. פחות ימי צילום, צוותים קטנים יותר וכדומה. היתרונות של סרט משפחתי, לעומת זאת, הם רבים:
קהל שבוי – עם כל הכבוד לזרים גמורים שאני אינני מכיר, בני משפחתי מעניינים אותי יותר, ואני מוכן להקשיב לסיפוריהם יותר זמן.
אופי הקהל של סרטים אלו , מאפשר לנו לרדת לפרטים שלא היו מעניינים את צופי ערוץ 2 למשל, ואיש לא מגביל אותנו בזמן, כמו בסרטים דוקומנטריים בהם אורך הסרט המוגמר קבוע, על אף שיש לעתים מאות שעות מצולמות. בסרט משפחתי אנחנו לא מחויבים לקצב המטורף של הטלוויזיה המסחרית. זוהי אומנות הסרט האיטי. והדבר הכי חשוב מבחינתי הוא שסרטים אלו מנציחים אנשים שהערוצים המסחריים לא יגיעו אליהם לעולם, למרות שסיפוריהם מעניינים מאד, ולעיתים קרובות עולים על כל דמיון. סרט משפחתי יכול להיות לעיתים גם כלי להנצחת נקודת המבט האישית שלנו על ההיסטוריה. כמו למשל סיפורו של שלמה אנשל, שטוען כי הוא זה שעצר את הטנק המפורסם בדגניה.
למה המדינה משלמת את הסכומים הגדולים שהיא צריכה לפי חוק הקולנוע ליוצרים הדוקומנטריים כל שנה? (והם גדולים, האמינו לי, אפילו שהיוצרים מפגינים) המדינה מכירה בכך שהתיעוד של תושביה בווידאו באמצעות סרטים דוקומנטארים הוא מספיק חשוב כדי להקצות לכך את הכספים הנדרשים באמצעות חוק הקולנוע. במאמר מוסגר אומר כי אין הרבה הבדל לצורך עניינינו בין קולנוע תיעודי לעלילתי – שניהם מראים את פני החברה הישראלית. וחזרה לנושא – אני מאמין שגם על המשפחה שמכירה בערכה ובתרומה היחודית שלה לחברה, לקהילה ולמדינה, להקצות את המשאבים והזמן לתיעוד משפחתי.