שיטה מעניינת לעידוד היציאה למילואים:
כפי שכל גבר ישראלי ידע פעם (היום כנראה הקסם פג מעט) מילואים הם התירוץ המושלם לקצת נופש ומרגוע מכל דאגות הבית, מן הילד המצווח המושך בשולי סינרך, מן האישה הרודה בך ומכה אותך בעזרת מרית, מהררי הכלים הממתינים לך בכיור. מומחים למגדר היו יכולים לחגוג על הדימוי הוויזואלי הזה.

מתוך ארכיון משפחתי. זמן הציור לא ידוע(לדעתי מתישהו בשנות השישים) :

כרזה המעודדת יציאה למילואים. מתוך ארכיון משפחתי.

חג אביב שמח לכל לקוחותינו, לקוראי הבלוג, ולחובבי הסיפורים והתעוד המשפחתי באשר הם!

אישה עם מצה

אני די סגור על זה שזו מצה ביד שלה, מה אתם אומרים?

שמוליק שואל:

ידוע לך האם מדובר על גלויה שהופקה על ידי משפחה מסויימת על מנת לשלוח למכרים (ולהציג את הרך הנולד)?
או שמדובר בגלוייה מסחרית שכל אחד היה יכול לבחור בקיוסק מבין שנות-טובות אחרות?
עוד דבר מוזר זה שלילד יש אמא אבל אין אבא בתמונה… יש לזה סיבה לדעתך?

אסתי כותבת:

איזה יופי. מהפוסט שלך אני מבינה שהיה שטאנץ כזה של גלויות שנה טובה מאותן שנים, כי לנו יש כזו גלויה ממש עם אמאשלי ואחותה ורק כתוב נתניה.
ואני מצרפת לינק לצורכי השוואה (התמונה נמצאת בסוף הפוסט)

ובבלוג שלה יש גלויה דומה, רק אם תמונתה של אמה, וכיתוב של נתניה. האם עוד מישהו מחזיק גלויות כאלו ויוכל ליידע אותי?

מתוך הבלוג של אסתי שימו לב לכיתוב למטה שקצת חתוך "נתניה התרצ"ט"

וגלויה דומה מתל אביב, מהפוסט הזה:

גלוית שנה טובה דומה, שגם שלחה אסתי, הפעם מכרכור:

שנה טובה מכרכור, באדיבות אסתי

נפתח בווידוי אישי קטן: אני שונא לצלם תמונות משפחתיות, ואם יש משהו שאני שונא יותר זהו צילום ווידאו משפחתי, של המשפחה שלי. "הסנדלר הולך יחף" מקטרת האישה. והיא אכן צודקת, אבל זה לא עוזר. כי אחרי יום עבודה מפרך הסנדלר רוצה רק לחלוץ נעליים: להניח את המצלמה, ולא להתעסק בתאורה, מסגור, קומפוזיציה, בימוי האובייקט וכל השאר. אפילו קרמבו יכול להימאס אם אוכלים רק אותו. ואני אוהב לעיתים גם לחוות את הדברים באופן בלתי אמצעי, ללא העדשה שמתווכת.

למרות זאת, למצלמה המשפחתית שלנו הייתה בעיה. היא מצוידת רק בחמש ספרות למספור התמונות. לכן כאשר שנתיים לאחר שקנינו את המצלמה, הגיעה המסכנה ל-10,000 תמונות שצולמו כבר, באמצע מסיבת סיום של הגן של הילד, הייתה לה דילמה מה לעשות עכשיו. למרבה ההפתעה, מתכנני המצלמה תארו לעצמם שמשהו מעין זה עלול לקרות, ולכן המצלמה יצרה בנון – שלנטיות תיקיה חדשה, והחלה למספר שוב את התמונות מ-001.

פעם, בימי הפילם, חשבנו ואחר כך צילמנו. היום אנחנו מצלמים, מסתכלים בצג, רואים את התמונה, ואז חושבים אם היה כדאי לצלם אותה או לא, ואז מצלמים עוד שלוש, רק לייתר בטחון. לעיתים יוצא לי לראות עדרי צלמים חובבים עומדים בזווית כזו (מול השמש למשל) שאני יכול להבטיח שרוב התמונות שהם מצלמים יצאו די גרועות, ברמה שקרוב לוודאי כי יהיה קשה מאד לזהות את פרצופי המצולמים. לעיתים קרובות אני תוהה באירועים כאלו, מסיבת סיום של הילד בגן לדוגמא, כמה מידע דיגיטלי, כמה קבצים נוצרים בכל שניה של מסיבת סיום בגן רימון (או חרוב, או אורה או מינה, או אפילו בפעוטון של צ'ו-מין בשנגחאי, לצורך העניין). ואז אני מפסיק לתהות על כך ומנסה למצוא את הזאטוט שלי בין כל הזאטוטים המחופשים לנרות, מצות, מצרים, ארנבים או כל דבר אחר, בהתאם לאופי המאורע ועונת השנה.

אז מה הבעיה? בוודאי יש גם תמונות טובות. נכון מאד. אבל בחברה של ימינו, בה הזמן הפנוי מצטמצם, ועל מה שנותר ממנו מתחרים אינספור ישומים, מכשירים ואנשים. בזמן הפנוי הזה עלינו לערוך את הווידאו המשפחתי, למיין ולהפריד את התמונות הגרועות, התמונות שלא בפוקוס, אלו עם עיניים עצומות ואלו שחוזרות על עצמן מן התמונות הטובות, ביחס של 1:10 לפחות. ואנחנו עושים את זה? לא. ממש לא. רובנו לא טורחים בשוטף על מיון והדפסת התמונות וסרטי הווידאו. זה יוצר כמה בעיות חריפות מאד, שרק יחמירו:

בעידן הנוכחי, קלטות הווידאו הולכות לעבוד מן העולם בדיוק כמו סרטי הצילום. הווידאו הדיגיטלי בקבצים מאוחסן ישירות על ההרד דיסק. בנוסף לתמונות, שכל מגה פיקסל נוסף של המצלמה מעלה את משקלן, והן מגיעות למשקלים של כמה מגה לתמונה. כל זה יוצר נפחי מידע מפלצתיים, שגם קשה מאד לגבות. לרוע המזל לתמונות הגיבוי הטוב ביותר הוא נייר. רבים ממכרי אבדו את התמונות שלהם עקב דיסק שנשרף או כרטיס זכרון שנמחק בגלל טעות אנוש. תמונות נייר, בניגוד למה שטוענים משווקי האלבומים הדיגיטלים, נשמרות יופי שמונים ומאה שנה בתנאי שההדפסה סבירה ותנאי האחסון נאותים פחות או יותר, והן ניזוקות לעיתים רחוקות מאד.

אמהות מצלמות את ילדיהן

כאן אני נכנס לתמונה. ממיין בסבלנות אך בנחישות, פולה את המוץ מן התבן, את התמונות הטובות מים התמונות הבינוניות שמקיפות אותן. מה שעוזר לי בכך היא הפרספקטיבה של הזמן. תנו לתמונות שלכם לשבת 30 שנה, ותגלו שרובן נחוצות הרבה פחות ממה שסברתם, אבל בודדות מהן ממש מעולות! מאוסף התמונות של משפחה ממוצעת על פני 60-80 שנה אני מצליח להוציא בדרך כלל בין 130 ל-250 תמונות ראויות לסרט, ועוד כמה קטעי ווידאו, אם המזל מאיר לי פנים. תאמינו לי, מדהים מה שעורך טוב יכול לעשות לערמת תמונות.

לכן אל תתעצלו, היו אתם העורכים של התמונות המשפחתיות שלכם. תדפיסו אותן, סדרו באלבומים. מחקו את המיותרות, תייגו אותן, זה יכול להיות די כיף (כך אומרים, לי אין כוח וזמן לעשות זאת לתמונות המשפחתיות שלנו, אולי כשאצא לפנסיה).

כי אני לא זכרתי. לפעמים היופי בתמונות המשפחתיות גלום בפרטים הקטנים מעידן אחר שהן מביאות איתן. פרטים אלו, שתמיד מייקרות מאד הפקת סרטים תקופתיים, וגורמים להתקפי עצבים לאחראים על העיצוב של סרטים אלו, הם המפתח להרגשה תקופתית נכונה. דווקא פרטים אלה מעלים את זכרון העבר אצלי באופן העז ביותר. כמה דוגמאות קטנות, מתוך סרט משפחתי שאני עובד עליו בימים אלו:

כך נראה פעם עיתון מעריב. מישהו זוכר? (פרט מתוך תמונה משפחתית)

ועוד אחת, זו שגרמה לי לפרסם את הפוסט הזה:

הבקבוק הישן של בירה מכבי

אני באמת שכחתי שלבירה מכבי היה פעם בקבוק כזה. ואם באמת זכרתם את זה, בטוח לא זכרתם שפעם באילת מכרו דגי אבו נפחא בחנויות המזכרות…

אבו נפחא בחנות מזכרות באילת

הכל החל בתמונה המקסימה הזו, מתחילת שנות השישים, הרבה לפני מלחמת ששת הימים, של קיבוץ משאבי שדה, במלאת "15 שנה להתנחלות, קיבוץ משאבי שדה"…

15 שנה להתנחלות - קיבוץ משאבי שדה

למי שלא יודע, קיבוץ משאבי שדה לא נמצא בשומרון, וגם לא ביהודה. זהו קיבוץ בלב הנגב, כעשרים דקות נסיעה מבאר שבע לכיוון דרום.
הגלויה הזו הודפסה מטעם הקיבוץ, וחבריו בחרו מן הסתם להשתמש בפועל "התנחלות". כנראה שאז זו הייתה המילה המקובלת לתיאור מעשה התיישבות. ברבות השנים המילה נטענה קונוטציות ומטענים, ויוחדה למתנחלים מעבר לקו הירוק. בסופו של דבר גם הם מאסו בה, וכיום הם מבקשים להקרא "מתיישבים".

הצג מפה גדולה יותר

זה פוסט עם אבחנות, אבל ללא מסקנות. את המסקנות אתם מוזמנים להציע.

במסגרת סרט שאני עורך עכשיו הגיע לידי המכתב הבא, שנשלח אל החזית במהלך מלחמת השחרור (הבול משנת תש"ט). למכתב עצמו סיפור מעניין מאד, שאולי אביאו כאן בהזדמנות אחרת. אבל מה שצד את עיני זו חותמת צבאית שהוחתמה על המעטפה, ברגע שפקיד הדאר הצבאי גילה ששם המכותב הוא פינקלשטיין, כחלק מהמערכה של דוד בן-גוריון להחלפת שמות המשפחה "הגלותיים" של האזרחים לשמות משפחה ישראלים שורשיים ומקוריים.

מעטפה שנשלחה מן החזית במלחמת העצמאות

הייתי פשוט חייב לשתף אתכם בתמונה הזו, ששילבתי לאחרונה בסרט

תמונה של סבתא

זו אחת התמונות המשפחתיות המעניינות שיצא לי לראות. (וראיתי המון…)

היום התחלתי לעבוד על סרט משפחתי חדש.

שקעתי בתוך הרבה מאד תמונות,קטנות בשחור לבן עם שוליים מסולסלים, תמונות משנות השמונים שפותחו על נייר זול ומזעזע וכל הצבעים שלהם התקלקלו, וכאלו שצולמו בפלאפון לא מזמן.

על אלו נוספו דמויות חדשות, קשרים משפחתיים מסועפים, קלטות ווידאו ביתיות ישנות (VHS), וקלטות קטנות של ווידאו דיגיטאלי (DV). המון סיפורים חדשים ופנים חדשות. חיים שלמים, בארגז תמונות וקלטות.

עכשיו מתחיל השלב הטכני, בו עלי להעביר את כל זה לתוך המחשב בטכניקות של דגימה וסריקה באיכות גבוהה, כדי שאוכל להתחיל לעבד ולאחד את החומרים. זה זמן למיון ראשוני, התבוננות, והיכרות עם החומרים. בשלבים האלו מתחיל להתברר הסיפור, כמו צורה שמתחילה לצוץ מגוש שיש תחת ידי הפסל.

אחר כך תתחיל עבודת הפסיפס. יש להפריד את העיקר מן הטפל, וכל חתיכה צריכה להגיע למקומה הנכון. קודם אני מחליט מה יהיה המבנה, מה יהיו קורות הסיפור, התומכות הכל. על זה בה הטיח והשפריץ של החומרים הוויזואלים, שמיפים הכל, ומגרים את בלוטות הזיכרון והנוסטלגיה.

עוד מעט יוולד סרט משפחתי חדש, ואני מתרגש.

סרט משפחתי הוא יצור מאד דומה לסרט תיעודי. למעשה, יוצרים תיעודיים רבים, שראש וראשון להם בישראל הוא כמובן דוד פרלוב, שהיה הראשון בישראל שהבין כי את מצלמת הקולנוע ניתן גם להפנות פנימה, בסרטו המופתי "יומן", שנחשב לאבן דרך בקולנוע הדוקומנטארי הישראלי, ואף העולמי. דוד פרלוב אף גילה משהו מעניין. כאשר אתה מפנה את מבטך אל הביתי , אל המשפחתי , מתוך המשפחתי אתה חושף גם את הכללי והלאומי. כך למשל מפנה פרלוב את מצלמתו אל מחוץ לבית, קולט קול סירנה, אמבולנס וג'יפ צבאי חולף בחיפזון. כך אנחנו למדים על תחילתה של מלחמת יום הכיפורים.

דוד פרלוב – הפנה את המצלמה פנימה

באחריות מלאה, אחרי ששמעתי עשרות סיפורי חיים, אני יכול לומר שאין סיפור של יהודי בארץ ישראל שלא מכיל בתוכו כבקפסולה את ההיסטוריה של מדינת ישראל. האישי תמיד ארוג במשפחתי ובלאומי. כיום יוצרים דוקומנטריים רבים עושים קולנוע שהוא אישי – משפחתי. אפשר למנות ביניהם את מועדון בית הקברות, סרטה עטור הפרסים של טלי שמש, שעוסק בין השאר גם בסוגיות הקשורות בשואה ובתרבותם של אלו שעלו בעקבותיה לישראל.

מועדון בית הקברות – תמונה מתוך הסרט

"סיסאי", סרטו הנפלא של דוד גברו עוסק בסיפורו המשפחתי המיוחד. יש לי אפילו חברה שסרט הגמר שלה בבית הספר לקולנוע עסק בגירושיהם הכאובים של הוריה, ובהחלטתם לבנות קיר באמצע הסלון. לעיתים קרובות מאד, הסצנות החזקות ביותר בסרטים הללו הן לרוב כאלו שהבימאי יקלוט בעצמו, בעזרת מצלמה מקצועית פשוטה (כגון הPD150 המיתולוגית של סוני) בדיוק ברגעים שהצלם לא נמצא. הרגעים האינטימיים הקטנים , בהם הצלם הופך ל"זבוב על הקיר" – בלתי מורגש, והחיים קורים. כמובן שאז איכות הצילום לרוב יורדת, ללא תאורה, וללא יד יציבה של צלם אמן.

PD150 – קלאסיקה של תעוד

אבל אז, בדיוק ברגעים האלו, יוצא מה שתמיד חיפשנו. חבר שלי, עורך דוקומנטרי, נוהג תמיד לומר: זה לא מעניין אותי איך זה נשמע ואיך זה נראה, אלא איך זה מרגיש. אני לא נבהל מסאונד מחורבן או תמונה רועדת , כל עוד זה מעורר רגש.

אני חושב שהראיתי בצורה די טובה כי סרט דוקומנטרי דומה מאד לסרט משפחתי. אז איפה השוני? כמה דברים. הראשון הוא כמובן התקציב. מטבע הדברים סרטים משפחתיים נעשים בתקציבים קטנים הרבה יותר מסרטים דוקומנטריים. פחות ימי צילום, צוותים קטנים יותר וכדומה. היתרונות של סרט משפחתי, לעומת זאת, הם רבים:
קהל שבוי – עם כל הכבוד לזרים גמורים שאני אינני מכיר, בני משפחתי מעניינים אותי יותר, ואני מוכן להקשיב לסיפוריהם יותר זמן.
אופי הקהל של סרטים אלו , מאפשר לנו לרדת לפרטים שלא היו מעניינים את צופי ערוץ 2 למשל, ואיש לא מגביל אותנו בזמן, כמו בסרטים דוקומנטריים בהם אורך הסרט המוגמר קבוע, על אף שיש לעתים מאות שעות מצולמות. בסרט משפחתי אנחנו לא מחויבים לקצב המטורף של הטלוויזיה המסחרית. זוהי אומנות הסרט האיטי. והדבר הכי חשוב מבחינתי הוא שסרטים אלו מנציחים אנשים שהערוצים המסחריים לא יגיעו אליהם לעולם, למרות שסיפוריהם מעניינים מאד, ולעיתים קרובות עולים על כל דמיון. סרט משפחתי יכול להיות לעיתים גם כלי להנצחת נקודת המבט האישית שלנו על ההיסטוריה. כמו למשל סיפורו של שלמה אנשל, שטוען כי הוא זה שעצר את הטנק המפורסם בדגניה.
למה המדינה משלמת את הסכומים הגדולים שהיא צריכה לפי חוק הקולנוע ליוצרים הדוקומנטריים כל שנה? (והם גדולים, האמינו לי, אפילו שהיוצרים מפגינים) המדינה מכירה בכך שהתיעוד של תושביה בווידאו באמצעות סרטים דוקומנטארים הוא מספיק חשוב כדי להקצות לכך את הכספים הנדרשים באמצעות חוק הקולנוע. במאמר מוסגר אומר כי אין הרבה הבדל לצורך עניינינו בין קולנוע תיעודי לעלילתי – שניהם מראים את פני החברה הישראלית. וחזרה לנושא – אני מאמין שגם על המשפחה שמכירה בערכה ובתרומה היחודית שלה לחברה, לקהילה ולמדינה, להקצות את המשאבים והזמן לתיעוד משפחתי.