סא"ל דב הררי שנהרג בגבול הלבנון

היום כששמעתי את הידיעה האיומה על מותו של סא"ל דב הררי ז"ל בגבול לבנון, סמוך למשגב עם, בתקרית הירי, נזכרתי שהשם דב הררי מוכר לי משום מה. מסתבר שדב הררי (ברגר) היה אחד מהצנחנים שצנחו באירופה, בדומה לחנה סנש . הוא הוצנח ברומניה, השלים את משימתו שם, ונהרג באסון מעגן בו התרסק מטוס לתוך הקהל בשעת מפגן אווירי. דב הררי הצנחן היה גם בדרגת סא"ל, ובעת מותו היה קצין הסברה ראשי בצה"ל. לפעמים דרכו הארורה של השכול היא לנוע מעגלים מעגלים, ולא באקראי. האם זהו צירוף מיקרים או שדב הררי שנהרג היום מאש הצבא הלבנוני קרוי על שם סא"ל הררי השני?

סא"ל דב הררי שנהרג באסון מעגן

יהי זכרו ברוך.

שיטה מעניינת לעידוד היציאה למילואים:
כפי שכל גבר ישראלי ידע פעם (היום כנראה הקסם פג מעט) מילואים הם התירוץ המושלם לקצת נופש ומרגוע מכל דאגות הבית, מן הילד המצווח המושך בשולי סינרך, מן האישה הרודה בך ומכה אותך בעזרת מרית, מהררי הכלים הממתינים לך בכיור. מומחים למגדר היו יכולים לחגוג על הדימוי הוויזואלי הזה.

מתוך ארכיון משפחתי. זמן הציור לא ידוע(לדעתי מתישהו בשנות השישים) :

כרזה המעודדת יציאה למילואים. מתוך ארכיון משפחתי.

תחקיר השיר של גורדין (לא גארדין כפי שחשבתי) מקבל חיים משלו. פרי מקהילת היידיש בקפה דה מרקר קישרה אותי עם מר שמואל עצמון, מנהל תאטרון היידיש. לעצמון לא הייתה את ההקלטה, אבל הוא הפנה אותי למרכז בבר אילן, אני מקווה שהם יוכלו לעזור לי.

למעשה זה כבר לא רק השיר, אלא תחקיר שתפס חיים משלו. לפעמים זה כיף להסחף כך. בכל אופן מר עצמון נידב לי כמה פרטי מידע מעניינים על המחזה והשיר. הוא סיפר לי כי גורדין היה אלוף באדפטציות של מחזות של שייקספיר ליידיש. וכי השיר הזה הוא כנראה עיבוד של המונולוג המפורסם של שיילוק, המלווה בריבית מתוך 'הסוחר מוונציה.' זה פשוט טייק אוף גאוני. והנסיבות המצמררות שבהם הושר השיר הזה במהלך השואה הן הפוך-על-הפוך-על הפוך. למעשה זה יכול להיות סרט דוקומנטרי שלם, על הנושא. עצוב, עצוב מאד לחשוב על כל ההומור והתבונה שנעלמו יחד עם האנשים שנרצחו בשואה. זה ממחיש את האובדן העצום בדרך משונה.

בעייני אלו הם הרגעים בהם תיעוד העבר משתלם. כאשר אתה מקבל איזו המחשה או הבזק תובנה לגבי הדורות הקודמים. כאשר הם מתקרבים אליך ונעשים נהירים וברורים יותר, זה שווה את כל המאמץ…

שיילוק וג'סיקה - יצירתו של מאוריציו גוטליב

כשתסתיים עריכת הסרט, אם המשפחה תתיר לי, אעלה את הקטע ובו מסופר הסיפור לכאן.

בינתיים קבלו את אורסון ווילס, הגדול מכולם, מבצע את המונולג של שייקספיר מתוך "הסוחר מוונציה".

האידיש שלי לא כל כך טובה, לכן השתמשתי בשירות התרגום של גוגל לניסוח הכותרת. לצורך סרט משפחתי שאני עורך כעת אני מעוניין לזהות את השיר הבא, פה יש לי רק קטע קצרצר שהוקלט מתוך ראיון שערכתי.
השיר מתחיל בשורות: "האם נולדתי מאבן?/ האם לא הייתה לי אם?"
מכירים מישהו שיכול לסייע? היכן אני יכול להשיג הקלטה של שיר זה? מהו תירגומן המדויק של המילים? אנא ענו בתגובות, או כיתבו לי ב"צור קשר".

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

עדכון: 17:17
תודה לשמוליק, ידיד הבלוג שאיתר את השיר:
צי בין איך פון א שטיין געבוירן
מאת: יעקב גאָרדין
דער אידיאָט
(קלאָגליד פֿון אַן אידיאָט)

1

אַז מען שנײַדט מײַן פֿלײש זאָל קײן בלוט לױפֿן?
אַז מען שלאָגט מיך טוט מיר ניט װײ?
אַז מען שיקט מיך אין מאַרק עפּעס קױפֿן
משוגענער! איז אַ געשרײ.
בין איך דען פֿון אַ שטײן געבױרן?
צי האָט מיך קײן טאַטע געהאַט?
צי איז דען די װעלט נאָר באַשאַפֿן פֿאַר דעם קלוגן?
גאָט, זע אַלײן, גאָט.

כאָר:

צי איז ער פֿון אַ שטײן געבױרן?
צי האָט אים קײן מוטער געהאַט?
צי איז דען די װעלט
נאָר באַשאַפֿן פֿאַר דעם קלוגן?
גאָט, זע אַלײן, גאָט.
2

מײַן הױט, מײנען זײ, איז פֿון לעדער.
מײַן גוף איז פֿון אײַזן נאָר!
אַ מצוה האַלט איר אַ יעדער
מיר צו פֿאַרװיסטן מײַנע יאָר.
יעדעס בײנדל איז מיר צובראָכן,
כאָטש איך בין אַן אידיאָט,
ס'בלײַבט אין מיר ניט מער איבער קײן כח,
גאָט, זע אַלײן, גאָט.

כאָר:

צי איז ער פֿון אַ שטײן געבױרן?
צי האָט אים קײן מוטער געהאַט?
צי איז דען די װעלט
נאָר באַשאַפֿן פֿאַר דעם קלוגן?
גאָט, זע אַלײן, גאָט

ותודה לחייצוק, ידיד נוסף של הבלוג, ששלח את התרגום הבא, פרי עטו:

האם נולדתי מאבן? / מתוך האידיוט
אם יחתכו בבשר,האם לא יזרום הדם?
אם יכוני מכות מוות,הלא יכאב לי?
כאשר שולחים אותי לשוק לקנות משהו,
משוגע! היא הצעקה.
האם נולדתי מאבן?
האם לא היה לי אב?
האם העולם נועד רק עבור החכמים?
לך לבדך לך!
פזמון: האם הוא נולד מאבן?
האם לא הייתה לו אמא?
האם אז נועד העולם רק עבור החכמים?
לך לבדך לך!

עור בשרי האם אתה חושב שהוא עשוי מעור בהמות?
האם גופי עשוי מברזל?
בקיום מצווה מחזיק כל אחד
עבורי- תיעלם השנה שלי.
כל חבילה/שקית נשברת לי
מפני שאני אידיוט

לא נותר לי יותר כוח,
לך לבדך לך!.
פזמון: האם הוא נולד מאבן?
האם לא היתה לו אמא?
האם אז נועד העולם רק עבור החכמים?
לך לבדך לך!

מי משוחרי תרבות האידיש יודע היכן ניתן למצוא הקלטה של השיר?

לאחרונה החלו כל מיני אנשים לשאול את עצמם מה פשרה של חברות ברשתות חברתיות דוגמת פייסבוק. מה זה בעצם אומר שיש לי מאה, מאתיים חמישים או אלף חברים? גל מור תוהה האם מדיה חברתית הופכת אותנו לפחות חברותיים. אשתו של אלוהים מספרת שהיא מחקה מרשימת החברים שלה בפייסבוק את כל אלו שאין להם משמעות עבורה, 25%, ואני חושב על סבי זכרונו לברכה, דוד פרץ, ועל הסיפורים שסיפר, שאחד מהם מדבר בצורה חכמה וקולעת על המצב הזה בדיוק.

סבי, דוד פרץ

הסיפור לקוח מקובץ סיפורים מקסים בשם "אל עולם שאבד" שאבי, יחיאל פרץ, רשם כשהיה בן 16 מפי סבי, ומתרחש במרוקו של תחילת המאה.

חבר טוב אחד עדיף על מאה חברים

לאיש אחד עשיר היה בן יחיד. והוא נתן לו כל מה שלבו חפץ. הבן היה כל הזמן מבלה עם חברים. כל יום היה עושה אתם מסיבות והיה מבזבז כסף רב.
יום אחד קרא לו האב ושאל אותו: "כמה חברים טובים יש לך?" ענה לו הבן: "יש לי מאה חברים לפחות." האב אמר לו: "לי יש רק חבר וחצי" אמר לו האב: "בוא נעשה ניסיון"
שחט האב כבש, פשט את עורו, את הדם התיז על בגדי הבן ואמר לו ללכת אל אחד מחבריו הטובים. בלילה הלך הבן ודפק על דלת אחד מחבריו. פתח לו החבר את הדלת. אמר לו הבן: "תשמע, הרגתי ערבי והמשטרה עלולה למצוא אותי. אני מבקש ממך שתסתיר אותי" אבל החבר אמר לו: אני לא רוצה להסתבך, תלך מפה." וסגר בפניו את הדלת. חזר בן הביתה וסיפר לו על תגובת חברו.
למחרת שוב קנו כבש ועשו בדיוק מה שעשו יום קודם. הלך הבן אל חבר אחר, וגם החבר הזה לא הסכים להכניס אותו הביתה ולהסתירו. והאב אמר לבן: "אין דבר יש לך עוד הרבה חברים טובים" והבן הלך גם בלילה הבא אל חבר אחר, אך גם הוא לא הסכים לעזור לו. וכך היה לילה אחר לילה, מאה לילות.
בסוף אמר לו האב: "עכשיו אני אשלח אותך אל חצי החבר שלי" ושוב שחטו כבש, התיז דם על בגדי הבן ובלילה הלך אל חברו של האב. דפק על דלת ביתו. פתח האיש את הדלת. אמר לו הבן: אני הבן של החבר שלך, הרגתי ערבי ואני מבקש מקום להסתתר.
אמר לו החבר: "בוא, תסתתר בביתי" הכניס אותו לביתו ונתן לו לישון. למחרת לא נתן לו ללכת. הוא האכיל אותו וביקש ממנו לישון אצלו עד שתחלוף הסכנה. וכך היה גם למחרת .
אחרי כמה ימים חזר הבן לביתו וסיפר לאביו את כל מה שעשה החבר למענו.
אמר לו האב: "ראית את חצי החבר שלי, עכשיו נלך אל החבר השלם שלי.
החבר הזה היה שר חשוב ביותר, ראש ממשלה. הגיעו הבן והאב אל ביתו של השר ובקשו להיכנס. אבל השומרים סרבו להכניס אותו כי לשר הייתה פגישה חשובה ביותר. אבל האב התעקש והוא ביקש מהשומרים שילכו ויאמרו את שמו לשר.
ברגע שהשר שמע את השם, קם ואמר לשרים: "אני מצטער, אני צריך להפסיק את הפגישה, יש לי משיהו חשוב יותר." הוא יצא מן הישיבה ורץ אל חברו . קיבל אותו בשמחה וארח אותו אירוח מלכים. בסוף האירוח הוא הציע את בתו היחידה לאישה לבן חברו. הם התחתנו, והבן ראה מהו חבר אמיתי.

ראשית, נמאס לי כבר מהאפליה המגדרית הבוטה הזו! למרות שקוראים לנו "סיפורי סבתא" אנחנו מעוניינים בסיפורי סבא לא פחות מאשר בסיפורי סבתא. עכשיו, כאשר סגרנו את הנושא הזה, אני רוצה לשתף אתכם בדילמה שהעסיקה אותי השבוע.

השבוע נתקלתי שוב באחת מן הדילמות הנפוצות ביותר בעסקי התיעוד המשפחתי: פנה אלי לקוח שרוצה לעשות סרט על סבא שלו. סבא כבר בן 80, אבל הוא עדיין צלול וחד, ומצטיין בחוש הומור מעולה ובאבחנות ציניות ומחודדות על החיים, וכל המשפחה מעוניינת לשמוע את סיפורו המרתק. לשם כך הם רוצים שהוא יספר אותו למצלמה. ניסינו לתאם את הפגישה פעם ראשונה, ולא הצליח. פעם שנייה, ולא הצליח.

ממה אתה חושש, סבא? (liber cc flicker)

בשלב הזה, הבנו שיש פיל בחדר ושאין מנוס מלהתמודד איתו. המפתח להבנת הסיטואציה היא בכך שסבא כנראה אמביוולנטי. כלומר: בבסיס הוא רוצה מאד להתראיין, אבל הוא גם חושש מכך. שני האלמנטים הללו דרים בכפיפה אחת בתוכו. ההבנה הזו מעניינת מאד, אולם לא בטוח שהיא מספקת.

אדם אמביוולנטי הוא כמו נדנדה. אם אתה נוקט עמדה מסוימת הוא ירגיש צורך לנקוט בעמדה ההפוכה. כלומר – אם תאמר לו – הסרט הזה יעשה לך רק טוב, וזה ממש מצויין בשבילך, וכו'… הוא רק יתבצר בעמדתו ויתחפר בה. ככל שמשקיעים יותר מאמץ ולחץ בעניין משיגים באופן מרגיז ביותר רק את התוצאה ההפוכה. העניין מתדרדר מהר מאד, עד שהוא הופך לאבוד.

אז מה כן עושים? ראשית יש לזכור כי לאנשים מבוגרים יש להתייחס בכבוד מירבי (כמו, אגב, לכל האנשים, אבל זה לא ממש שייך כאן). צריך לכבד את רצונם, ולקבל שלפעמים למרות כל מה שנגיד, ייתכן שהם לא ייתרצו ולא יהיה סרט. זו הדרך בה אני מאמין, לפחות.

אחרי שעשינו זאת, יש להציג את העמדה ההפוכה, את החששות, הפחדים, והספקות: אולי אתה חושש, סבא, שהסיפורים שלך לא יעניינו איש? אולי אתה חושש שלא תצא יפה בצילום? וכך הלאה. אבל, להזהר לא לצייר תמונה שכולה שלילית, כן אפשר לומר: תשמע, סבא, כל המשפחה מעוניינת בסיפורים שלך, ואנחנו אוהבים לראות אותך ולשמוע את קולך, וכדומה, לתת גם את החיובי.

ומה אם הוא לא משתכנע, ומסכים עם השלילי? ובכן, אז כנראה שהוא פשוט לא רוצה סרט, ולא אמביוולנטי, ונגד זה אין שום דבר שאפשר לעשות.

מדינת ישראל הצעירה הצטיינה ברוח חלוצית, חברה צעירה ודינאמית, והתפתחות ניכרת. תחום הקולינריה לעומת זאת, כנראה לקה בשנים אלו בחסר במעט…

במסגרת סרט משפחתי עליו אני עובד כעת, הגיע לידי מסמך מעניין מאד: תפריט ארוחת סיום הפלגה חגיגית מאוניית 'צים' בהפלגה שתרחשה בינואר 1961. התפריט מעוצב כמובן לעילא, מצוייר בנופי חופי א"י, עם גימיק נאה של תהר הספינה שנפתח יחד עם התפריט (העיגול הגזור בפינה השמאלית למעלה). התפריט עוצב כנראה בהוצאה הוותיקה והמכובדת א. לוין אפשטין.

חלק מן המנות נשמעות סבירות: ברווז צלוי, למשל. כאשר כתוב 'תפו"א מרוסקים' מתגנב החשש ללב, שמדובר בפירה פשוט. אבל השיא היא המנה "שעועית טעימה" שלא משאירה שום ספק היכן רכש שף הספינה את השכלתו הקולינרית – דג, פירה, שעועית, סלט ועוף צלוי – הרי מדובר בארוחה צה"לית תקנית!

תפריט מאניית צים 'תאודור הרצל' - דף פתיחה

תפריט ארוחה מאוניית צים 'תאודור הרצל'

מי שיכול להבין את התפריט הצרפתי, בוודאי ידלה משם עוד מספר פנינים…

המקומות והשמות בפוסט הזה נמחקו ושובשו למניעת זיהוי המעורבים

בבלוג המצויין של דוד בן גוריון התפרסמה רשומה העוסקת ביחסים בין פרס לישראל ערב הקמת המדינה. ברשומה מובא מכתב של דוד בן-גוריון מ-22.4.1949 בו הוא דן במגוון עניינים. את עיני משכה דווקא הערת שוליים אחת בדבר משאבה וצינורות שנעלמו מפרדסו של פרסי חשוב:

מכתב מבן גוריון

הוא ביקש גם על פרדסו של גדול פרסי, מדינאי חשוב, סיד זיא-א-דין טבא-טבאי, היה פעם בארץ, עכשיו בטהרן, אולי יהיה עוד ראש ממשלה, פרדס שלו באדמות הפקר ע"י בית-חנון, אנשינו הוציאו המשאבה והצנורות. מבקש להחזיר רכוש זה למען אפשר יהיה להשקות הפרדס.

למעשה כשקראתי אותה הגבתי באי אמון, ולאחר מכן בצחוק. זאת כיוון שבסרט שערכתי לא מזמן מספר הגיבור כי הוא וחבריו נטלו מנוע של משאבת השקיה מפרדס בבית חנון בעיצומה של מלחמת השחרור, השאירו אותו בחצר של בית של חבר ברחובות, ולאחר מכן התקינו אותו בישוב צעיר. כל הסיפור הזה כמובן מתועד ומוקלט בווידאו אצלי.

ואסיים בהערה קטנה – צריך לזכור שישראל של 1949 הייתה מקום קטן ופמיליארי מאד. מי שעוסק באותה התקופה עד כל הזמן להצטלבויות משונות כגון אלו, מה שכמובן הופך את העניין למענג יותר.

"תולדות ישראל" הוא ארגון מרשים, שהקים אריה לבני. הוא מראיין עדים בדומה לפרוייקט של ספילברג, אך בניגוד לספילברג, שמראיין ניצולי שואה, הוא עוסק בקורות דור תש"ח. עד כה ראיין לבני מספר יפה ומרשים של 80 עדים. הוא ממשיך ומראיין, ובמקביל מנסה לגייס כספים להמשך הפרוייקט החשוב הזה.

אתר תולדות ישראל http://www.toldotyisrael.org

בין המרואיינים הבולטים: גאולה כהן, יצחק נבון, ואנשים נוספים מעמודי התווך של המחתרות. אני חושב שהכוונה לראיון מאסיבי של הדור הזה נכונה מאד, ומקווה שלבני יצליח במשימתו, כיוון שלסיפורי דור התקומה ערך רב, שיקח עוד שנים רבות מאד לחברה שלנו להבין אותו במלואו. שותפיו של לבני לפרוייקט המבורך הם פלג לוי, שהיה מעורב בפרוייקט התעוד של יד ושם, ומודי שניר, מורה דרך המדריך טיולים בעקבות לוחמים.

גאולה כהן, מתוך אתר תולדות ישראל

ממה שהתרשמתי מהרשימה של המרואיינים באתר, יש הטיית מה לכיוון האצ"ל והלח"י. זה לא נראה לי נורא, כיוון שלנוכח ההגמוניה של תנועת העבודה ב-40 שנות המדינה הראשונות, יש תת ייצוג לסיפורים אלו בקאנון הציוני. בוגרי ארגונים אלו גם נוטים פחות לספר על התקופה הזו, מהנסיון שלי בראיונות איתם, כיוון שהם מורגלים בחשאיות. סיבה משוערת נוספת היא כי בשנים הראשונות של המדינה הייתה נהוגה אפליה כלפי הימנים, לכן הם נרתעו מלחשוף את שיוכם הארגוני. עם השנים האפלייה נעלמה אבל אצל רבים נשאר ההרגל.

למרות החוסר במשאבים, מקווה לבני לראיין 10% מ- 120,000 איש, בני דור התקומה בארץ שעדיין חיים, מתוך 700,000 יהודים שחיו בישראל ב-1948. זו משימה יומרנית ביותר, אבל את ההיסטוריה עושים בעיקר אנשים עם יומרות גדולות… נותר לי לומר רק יישר כח, ובהצלחה במפעל החשוב!
(מצטער, אבל כשזה מגיע למפעלי תיעוד מבורכים, אני מאבד את האוביקטיביות שלי.)

לאתר תולדות ישראל

במסגרת סרט שאני עורך עכשיו הגיע לידי המכתב הבא, שנשלח אל החזית במהלך מלחמת השחרור (הבול משנת תש"ט). למכתב עצמו סיפור מעניין מאד, שאולי אביאו כאן בהזדמנות אחרת. אבל מה שצד את עיני זו חותמת צבאית שהוחתמה על המעטפה, ברגע שפקיד הדאר הצבאי גילה ששם המכותב הוא פינקלשטיין, כחלק מהמערכה של דוד בן-גוריון להחלפת שמות המשפחה "הגלותיים" של האזרחים לשמות משפחה ישראלים שורשיים ומקוריים.

מעטפה שנשלחה מן החזית במלחמת העצמאות