סא"ל דב הררי שנהרג בגבול הלבנון

היום כששמעתי את הידיעה האיומה על מותו של סא"ל דב הררי ז"ל בגבול לבנון, סמוך למשגב עם, בתקרית הירי, נזכרתי שהשם דב הררי מוכר לי משום מה. מסתבר שדב הררי (ברגר) היה אחד מהצנחנים שצנחו באירופה, בדומה לחנה סנש . הוא הוצנח ברומניה, השלים את משימתו שם, ונהרג באסון מעגן בו התרסק מטוס לתוך הקהל בשעת מפגן אווירי. דב הררי הצנחן היה גם בדרגת סא"ל, ובעת מותו היה קצין הסברה ראשי בצה"ל. לפעמים דרכו הארורה של השכול היא לנוע מעגלים מעגלים, ולא באקראי. האם זהו צירוף מיקרים או שדב הררי שנהרג היום מאש הצבא הלבנוני קרוי על שם סא"ל הררי השני?

סא"ל דב הררי שנהרג באסון מעגן

יהי זכרו ברוך.

שיטה מעניינת לעידוד היציאה למילואים:
כפי שכל גבר ישראלי ידע פעם (היום כנראה הקסם פג מעט) מילואים הם התירוץ המושלם לקצת נופש ומרגוע מכל דאגות הבית, מן הילד המצווח המושך בשולי סינרך, מן האישה הרודה בך ומכה אותך בעזרת מרית, מהררי הכלים הממתינים לך בכיור. מומחים למגדר היו יכולים לחגוג על הדימוי הוויזואלי הזה.

מתוך ארכיון משפחתי. זמן הציור לא ידוע(לדעתי מתישהו בשנות השישים) :

כרזה המעודדת יציאה למילואים. מתוך ארכיון משפחתי.

חג אביב שמח לכל לקוחותינו, לקוראי הבלוג, ולחובבי הסיפורים והתעוד המשפחתי באשר הם!

אישה עם מצה

אני די סגור על זה שזו מצה ביד שלה, מה אתם אומרים?

תחקיר השיר של גורדין (לא גארדין כפי שחשבתי) מקבל חיים משלו. פרי מקהילת היידיש בקפה דה מרקר קישרה אותי עם מר שמואל עצמון, מנהל תאטרון היידיש. לעצמון לא הייתה את ההקלטה, אבל הוא הפנה אותי למרכז בבר אילן, אני מקווה שהם יוכלו לעזור לי.

למעשה זה כבר לא רק השיר, אלא תחקיר שתפס חיים משלו. לפעמים זה כיף להסחף כך. בכל אופן מר עצמון נידב לי כמה פרטי מידע מעניינים על המחזה והשיר. הוא סיפר לי כי גורדין היה אלוף באדפטציות של מחזות של שייקספיר ליידיש. וכי השיר הזה הוא כנראה עיבוד של המונולוג המפורסם של שיילוק, המלווה בריבית מתוך 'הסוחר מוונציה.' זה פשוט טייק אוף גאוני. והנסיבות המצמררות שבהם הושר השיר הזה במהלך השואה הן הפוך-על-הפוך-על הפוך. למעשה זה יכול להיות סרט דוקומנטרי שלם, על הנושא. עצוב, עצוב מאד לחשוב על כל ההומור והתבונה שנעלמו יחד עם האנשים שנרצחו בשואה. זה ממחיש את האובדן העצום בדרך משונה.

בעייני אלו הם הרגעים בהם תיעוד העבר משתלם. כאשר אתה מקבל איזו המחשה או הבזק תובנה לגבי הדורות הקודמים. כאשר הם מתקרבים אליך ונעשים נהירים וברורים יותר, זה שווה את כל המאמץ…

שיילוק וג'סיקה - יצירתו של מאוריציו גוטליב

כשתסתיים עריכת הסרט, אם המשפחה תתיר לי, אעלה את הקטע ובו מסופר הסיפור לכאן.

בינתיים קבלו את אורסון ווילס, הגדול מכולם, מבצע את המונולג של שייקספיר מתוך "הסוחר מוונציה".

האידיש שלי לא כל כך טובה, לכן השתמשתי בשירות התרגום של גוגל לניסוח הכותרת. לצורך סרט משפחתי שאני עורך כעת אני מעוניין לזהות את השיר הבא, פה יש לי רק קטע קצרצר שהוקלט מתוך ראיון שערכתי.
השיר מתחיל בשורות: "האם נולדתי מאבן?/ האם לא הייתה לי אם?"
מכירים מישהו שיכול לסייע? היכן אני יכול להשיג הקלטה של שיר זה? מהו תירגומן המדויק של המילים? אנא ענו בתגובות, או כיתבו לי ב"צור קשר".

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

עדכון: 17:17
תודה לשמוליק, ידיד הבלוג שאיתר את השיר:
צי בין איך פון א שטיין געבוירן
מאת: יעקב גאָרדין
דער אידיאָט
(קלאָגליד פֿון אַן אידיאָט)

1

אַז מען שנײַדט מײַן פֿלײש זאָל קײן בלוט לױפֿן?
אַז מען שלאָגט מיך טוט מיר ניט װײ?
אַז מען שיקט מיך אין מאַרק עפּעס קױפֿן
משוגענער! איז אַ געשרײ.
בין איך דען פֿון אַ שטײן געבױרן?
צי האָט מיך קײן טאַטע געהאַט?
צי איז דען די װעלט נאָר באַשאַפֿן פֿאַר דעם קלוגן?
גאָט, זע אַלײן, גאָט.

כאָר:

צי איז ער פֿון אַ שטײן געבױרן?
צי האָט אים קײן מוטער געהאַט?
צי איז דען די װעלט
נאָר באַשאַפֿן פֿאַר דעם קלוגן?
גאָט, זע אַלײן, גאָט.
2

מײַן הױט, מײנען זײ, איז פֿון לעדער.
מײַן גוף איז פֿון אײַזן נאָר!
אַ מצוה האַלט איר אַ יעדער
מיר צו פֿאַרװיסטן מײַנע יאָר.
יעדעס בײנדל איז מיר צובראָכן,
כאָטש איך בין אַן אידיאָט,
ס'בלײַבט אין מיר ניט מער איבער קײן כח,
גאָט, זע אַלײן, גאָט.

כאָר:

צי איז ער פֿון אַ שטײן געבױרן?
צי האָט אים קײן מוטער געהאַט?
צי איז דען די װעלט
נאָר באַשאַפֿן פֿאַר דעם קלוגן?
גאָט, זע אַלײן, גאָט

ותודה לחייצוק, ידיד נוסף של הבלוג, ששלח את התרגום הבא, פרי עטו:

האם נולדתי מאבן? / מתוך האידיוט
אם יחתכו בבשר,האם לא יזרום הדם?
אם יכוני מכות מוות,הלא יכאב לי?
כאשר שולחים אותי לשוק לקנות משהו,
משוגע! היא הצעקה.
האם נולדתי מאבן?
האם לא היה לי אב?
האם העולם נועד רק עבור החכמים?
לך לבדך לך!
פזמון: האם הוא נולד מאבן?
האם לא הייתה לו אמא?
האם אז נועד העולם רק עבור החכמים?
לך לבדך לך!

עור בשרי האם אתה חושב שהוא עשוי מעור בהמות?
האם גופי עשוי מברזל?
בקיום מצווה מחזיק כל אחד
עבורי- תיעלם השנה שלי.
כל חבילה/שקית נשברת לי
מפני שאני אידיוט

לא נותר לי יותר כוח,
לך לבדך לך!.
פזמון: האם הוא נולד מאבן?
האם לא היתה לו אמא?
האם אז נועד העולם רק עבור החכמים?
לך לבדך לך!

מי משוחרי תרבות האידיש יודע היכן ניתן למצוא הקלטה של השיר?

לאחרונה החלו כל מיני אנשים לשאול את עצמם מה פשרה של חברות ברשתות חברתיות דוגמת פייסבוק. מה זה בעצם אומר שיש לי מאה, מאתיים חמישים או אלף חברים? גל מור תוהה האם מדיה חברתית הופכת אותנו לפחות חברותיים. אשתו של אלוהים מספרת שהיא מחקה מרשימת החברים שלה בפייסבוק את כל אלו שאין להם משמעות עבורה, 25%, ואני חושב על סבי זכרונו לברכה, דוד פרץ, ועל הסיפורים שסיפר, שאחד מהם מדבר בצורה חכמה וקולעת על המצב הזה בדיוק.

סבי, דוד פרץ

הסיפור לקוח מקובץ סיפורים מקסים בשם "אל עולם שאבד" שאבי, יחיאל פרץ, רשם כשהיה בן 16 מפי סבי, ומתרחש במרוקו של תחילת המאה.

חבר טוב אחד עדיף על מאה חברים

לאיש אחד עשיר היה בן יחיד. והוא נתן לו כל מה שלבו חפץ. הבן היה כל הזמן מבלה עם חברים. כל יום היה עושה אתם מסיבות והיה מבזבז כסף רב.
יום אחד קרא לו האב ושאל אותו: "כמה חברים טובים יש לך?" ענה לו הבן: "יש לי מאה חברים לפחות." האב אמר לו: "לי יש רק חבר וחצי" אמר לו האב: "בוא נעשה ניסיון"
שחט האב כבש, פשט את עורו, את הדם התיז על בגדי הבן ואמר לו ללכת אל אחד מחבריו הטובים. בלילה הלך הבן ודפק על דלת אחד מחבריו. פתח לו החבר את הדלת. אמר לו הבן: "תשמע, הרגתי ערבי והמשטרה עלולה למצוא אותי. אני מבקש ממך שתסתיר אותי" אבל החבר אמר לו: אני לא רוצה להסתבך, תלך מפה." וסגר בפניו את הדלת. חזר בן הביתה וסיפר לו על תגובת חברו.
למחרת שוב קנו כבש ועשו בדיוק מה שעשו יום קודם. הלך הבן אל חבר אחר, וגם החבר הזה לא הסכים להכניס אותו הביתה ולהסתירו. והאב אמר לבן: "אין דבר יש לך עוד הרבה חברים טובים" והבן הלך גם בלילה הבא אל חבר אחר, אך גם הוא לא הסכים לעזור לו. וכך היה לילה אחר לילה, מאה לילות.
בסוף אמר לו האב: "עכשיו אני אשלח אותך אל חצי החבר שלי" ושוב שחטו כבש, התיז דם על בגדי הבן ובלילה הלך אל חברו של האב. דפק על דלת ביתו. פתח האיש את הדלת. אמר לו הבן: אני הבן של החבר שלך, הרגתי ערבי ואני מבקש מקום להסתתר.
אמר לו החבר: "בוא, תסתתר בביתי" הכניס אותו לביתו ונתן לו לישון. למחרת לא נתן לו ללכת. הוא האכיל אותו וביקש ממנו לישון אצלו עד שתחלוף הסכנה. וכך היה גם למחרת .
אחרי כמה ימים חזר הבן לביתו וסיפר לאביו את כל מה שעשה החבר למענו.
אמר לו האב: "ראית את חצי החבר שלי, עכשיו נלך אל החבר השלם שלי.
החבר הזה היה שר חשוב ביותר, ראש ממשלה. הגיעו הבן והאב אל ביתו של השר ובקשו להיכנס. אבל השומרים סרבו להכניס אותו כי לשר הייתה פגישה חשובה ביותר. אבל האב התעקש והוא ביקש מהשומרים שילכו ויאמרו את שמו לשר.
ברגע שהשר שמע את השם, קם ואמר לשרים: "אני מצטער, אני צריך להפסיק את הפגישה, יש לי משיהו חשוב יותר." הוא יצא מן הישיבה ורץ אל חברו . קיבל אותו בשמחה וארח אותו אירוח מלכים. בסוף האירוח הוא הציע את בתו היחידה לאישה לבן חברו. הם התחתנו, והבן ראה מהו חבר אמיתי.

שמוליק שואל:

ידוע לך האם מדובר על גלויה שהופקה על ידי משפחה מסויימת על מנת לשלוח למכרים (ולהציג את הרך הנולד)?
או שמדובר בגלוייה מסחרית שכל אחד היה יכול לבחור בקיוסק מבין שנות-טובות אחרות?
עוד דבר מוזר זה שלילד יש אמא אבל אין אבא בתמונה… יש לזה סיבה לדעתך?

אסתי כותבת:

איזה יופי. מהפוסט שלך אני מבינה שהיה שטאנץ כזה של גלויות שנה טובה מאותן שנים, כי לנו יש כזו גלויה ממש עם אמאשלי ואחותה ורק כתוב נתניה.
ואני מצרפת לינק לצורכי השוואה (התמונה נמצאת בסוף הפוסט)

ובבלוג שלה יש גלויה דומה, רק אם תמונתה של אמה, וכיתוב של נתניה. האם עוד מישהו מחזיק גלויות כאלו ויוכל ליידע אותי?

מתוך הבלוג של אסתי שימו לב לכיתוב למטה שקצת חתוך "נתניה התרצ"ט"

וגלויה דומה מתל אביב, מהפוסט הזה:

גלוית שנה טובה דומה, שגם שלחה אסתי, הפעם מכרכור:

שנה טובה מכרכור, באדיבות אסתי

ראשית, נמאס לי כבר מהאפליה המגדרית הבוטה הזו! למרות שקוראים לנו "סיפורי סבתא" אנחנו מעוניינים בסיפורי סבא לא פחות מאשר בסיפורי סבתא. עכשיו, כאשר סגרנו את הנושא הזה, אני רוצה לשתף אתכם בדילמה שהעסיקה אותי השבוע.

השבוע נתקלתי שוב באחת מן הדילמות הנפוצות ביותר בעסקי התיעוד המשפחתי: פנה אלי לקוח שרוצה לעשות סרט על סבא שלו. סבא כבר בן 80, אבל הוא עדיין צלול וחד, ומצטיין בחוש הומור מעולה ובאבחנות ציניות ומחודדות על החיים, וכל המשפחה מעוניינת לשמוע את סיפורו המרתק. לשם כך הם רוצים שהוא יספר אותו למצלמה. ניסינו לתאם את הפגישה פעם ראשונה, ולא הצליח. פעם שנייה, ולא הצליח.

ממה אתה חושש, סבא? (liber cc flicker)

בשלב הזה, הבנו שיש פיל בחדר ושאין מנוס מלהתמודד איתו. המפתח להבנת הסיטואציה היא בכך שסבא כנראה אמביוולנטי. כלומר: בבסיס הוא רוצה מאד להתראיין, אבל הוא גם חושש מכך. שני האלמנטים הללו דרים בכפיפה אחת בתוכו. ההבנה הזו מעניינת מאד, אולם לא בטוח שהיא מספקת.

אדם אמביוולנטי הוא כמו נדנדה. אם אתה נוקט עמדה מסוימת הוא ירגיש צורך לנקוט בעמדה ההפוכה. כלומר – אם תאמר לו – הסרט הזה יעשה לך רק טוב, וזה ממש מצויין בשבילך, וכו'… הוא רק יתבצר בעמדתו ויתחפר בה. ככל שמשקיעים יותר מאמץ ולחץ בעניין משיגים באופן מרגיז ביותר רק את התוצאה ההפוכה. העניין מתדרדר מהר מאד, עד שהוא הופך לאבוד.

אז מה כן עושים? ראשית יש לזכור כי לאנשים מבוגרים יש להתייחס בכבוד מירבי (כמו, אגב, לכל האנשים, אבל זה לא ממש שייך כאן). צריך לכבד את רצונם, ולקבל שלפעמים למרות כל מה שנגיד, ייתכן שהם לא ייתרצו ולא יהיה סרט. זו הדרך בה אני מאמין, לפחות.

אחרי שעשינו זאת, יש להציג את העמדה ההפוכה, את החששות, הפחדים, והספקות: אולי אתה חושש, סבא, שהסיפורים שלך לא יעניינו איש? אולי אתה חושש שלא תצא יפה בצילום? וכך הלאה. אבל, להזהר לא לצייר תמונה שכולה שלילית, כן אפשר לומר: תשמע, סבא, כל המשפחה מעוניינת בסיפורים שלך, ואנחנו אוהבים לראות אותך ולשמוע את קולך, וכדומה, לתת גם את החיובי.

ומה אם הוא לא משתכנע, ומסכים עם השלילי? ובכן, אז כנראה שהוא פשוט לא רוצה סרט, ולא אמביוולנטי, ונגד זה אין שום דבר שאפשר לעשות.

דיוויד לינץ', בימאי הקולנוע עטור הפרסים, התאהב באמריקה של הכבישים הצדדים, אמריקה הכפרית והפשוטה של פעם, כבר בסרט "The Straight Story" משנת 1999, המתאר את מסעו של נגר זקן בשם אלווין, על מכסחת דשא במשך חמישה שבועות כדי לפגוש את אחיו.

כעת יוצא לינץ' עצמו לדרכים. הוא מצלם במשך שנה 121 ראיונות עם אמריקנים מבוגרים, אותם צוותו של לינץ' מוצא בבתיהם, ברחוב או פשוט משחקים ביליארד. לינץ' נותן להם לספר את סיפוריהם, "סיפורים הם דבר מרתק" אומר לינץ'

הצילום היפה מעביר את הקמטים, ואת האור שקורן דרכם מפני הקשישים הללו. לינץ' פיתח מבנה מיוחד של ראיון, המביא את המצולמים מן הילדות עד להווה, תוך התעכבות על חוויות משמעותיות בחייהם, כמו למשל מתי חוו מוות בפעם הראשונה.
הפרוייקט ימשך כשנה, ושווה לעקוב אחריו באתר שהוקם במיוחד בשבילו.

"תולדות ישראל" הוא ארגון מרשים, שהקים אריה לבני. הוא מראיין עדים בדומה לפרוייקט של ספילברג, אך בניגוד לספילברג, שמראיין ניצולי שואה, הוא עוסק בקורות דור תש"ח. עד כה ראיין לבני מספר יפה ומרשים של 80 עדים. הוא ממשיך ומראיין, ובמקביל מנסה לגייס כספים להמשך הפרוייקט החשוב הזה.

אתר תולדות ישראל http://www.toldotyisrael.org

בין המרואיינים הבולטים: גאולה כהן, יצחק נבון, ואנשים נוספים מעמודי התווך של המחתרות. אני חושב שהכוונה לראיון מאסיבי של הדור הזה נכונה מאד, ומקווה שלבני יצליח במשימתו, כיוון שלסיפורי דור התקומה ערך רב, שיקח עוד שנים רבות מאד לחברה שלנו להבין אותו במלואו. שותפיו של לבני לפרוייקט המבורך הם פלג לוי, שהיה מעורב בפרוייקט התעוד של יד ושם, ומודי שניר, מורה דרך המדריך טיולים בעקבות לוחמים.

גאולה כהן, מתוך אתר תולדות ישראל

ממה שהתרשמתי מהרשימה של המרואיינים באתר, יש הטיית מה לכיוון האצ"ל והלח"י. זה לא נראה לי נורא, כיוון שלנוכח ההגמוניה של תנועת העבודה ב-40 שנות המדינה הראשונות, יש תת ייצוג לסיפורים אלו בקאנון הציוני. בוגרי ארגונים אלו גם נוטים פחות לספר על התקופה הזו, מהנסיון שלי בראיונות איתם, כיוון שהם מורגלים בחשאיות. סיבה משוערת נוספת היא כי בשנים הראשונות של המדינה הייתה נהוגה אפליה כלפי הימנים, לכן הם נרתעו מלחשוף את שיוכם הארגוני. עם השנים האפלייה נעלמה אבל אצל רבים נשאר ההרגל.

למרות החוסר במשאבים, מקווה לבני לראיין 10% מ- 120,000 איש, בני דור התקומה בארץ שעדיין חיים, מתוך 700,000 יהודים שחיו בישראל ב-1948. זו משימה יומרנית ביותר, אבל את ההיסטוריה עושים בעיקר אנשים עם יומרות גדולות… נותר לי לומר רק יישר כח, ובהצלחה במפעל החשוב!
(מצטער, אבל כשזה מגיע למפעלי תיעוד מבורכים, אני מאבד את האוביקטיביות שלי.)

לאתר תולדות ישראל