סא"ל דב הררי שנהרג בגבול הלבנון

היום כששמעתי את הידיעה האיומה על מותו של סא"ל דב הררי ז"ל בגבול לבנון, סמוך למשגב עם, בתקרית הירי, נזכרתי שהשם דב הררי מוכר לי משום מה. מסתבר שדב הררי (ברגר) היה אחד מהצנחנים שצנחו באירופה, בדומה לחנה סנש . הוא הוצנח ברומניה, השלים את משימתו שם, ונהרג באסון מעגן בו התרסק מטוס לתוך הקהל בשעת מפגן אווירי. דב הררי הצנחן היה גם בדרגת סא"ל, ובעת מותו היה קצין הסברה ראשי בצה"ל. לפעמים דרכו הארורה של השכול היא לנוע מעגלים מעגלים, ולא באקראי. האם זהו צירוף מיקרים או שדב הררי שנהרג היום מאש הצבא הלבנוני קרוי על שם סא"ל הררי השני?

סא"ל דב הררי שנהרג באסון מעגן

יהי זכרו ברוך.

צדה את עיני מודעה להפגנה נגד ההתנחלות בשטחים תחת הכותרת "ציונים לא מתנחלים"

ציונים לא מתנחלים

את דעתי על המילה התנחלות, קורותיה והטיותיה כתבתי כבר.

ואז נזכרתי בהערה הבאה של דובי:

בכל פעם שאני כותב טקסט באנגלית ורוצה להתייחס לישוב בארץ, אני כותב settlement, ואז מוחק, ואז מבלה כמה דקות בנסיון לחשוב אם יש מילה אחרת, ואז שוב כותב אותה. גם לי אין מסקנות.

ואז חשבתי שזו תהייה הזדמנות נפלאה להעלות את התמונה הנפלאה הזו מאמצע שנות הארבעים, שאני כבר זמן רב זומם להעלות לבלוג:

אין לי שמץ של מושג.

אבל מה שאני כן יודע הוא שהסינים נוהגים לשלם לרופא שלהם כל עוד הם בריאים. ההיגיון מאחורי השיטה הזו הוא שהרופא ברפואה הסינית אמור לשמור עליך בריא, ולא לרפא אותך כאשר אתה חולה. אם אתה חולה, הרי שהרופא נכשל, ולכן לא מגיע לו תשלום.

לפיכך אני רוצה לשלם לפסיכיאטר ד"ר ירדן לווינסקי, שמפיץ בכתיבתו הבהירה בריאות נפש ותבונה בבלוגוספירה, מה גם שהתשלום שהוא ביקש הוא צנוע מאד, וכולל קישורית לאתרים המשובחים שלו, בהם הוא כותב על הפרעות קשב, חרדה ודכאון.

ישר כח!

סרטון שעשיתי עבור מו"פ רמת נגב, המציג מסיק זייתים ממוכן בחלקת המאקויה במטע אשלים. על בסיס תמונות וקטעי ווידאו שלא צילמתי, אלא רק שפרתי מעט.

צפיה נעימה!

תקציר הפרקים הקודמים:
מאז ראש השנה מתגלגל פה בבלוג דיון אזוטרי אך מאד מעניין על גלויות. זה החל בגלוית שנה טובה מתל אביב שנת התרצ"ב. הקוראת אסתי סגל שלחה גלויה זהה, רק מנתניה, ועם ילדים אחרים.

הקורא שמוליק העיר:

האמת – תקשורת בגלויות היתה די נפוצה בזמנו.
יש לנו גלויות שסבא שלי שלח מדמשק עם אנשים תלויים בככר העיר מזמן הטורקים.
צלם זריז צילם, הדפיס ומכר.
בהיעדר תקשורת מפותחת זו היתה הדרך להעביר ידיעות מצולמות.
כמו כן יש לנו תמונה עם הרוגי הטבח בחברון עם כל הקישקעס בחוץ. ממש דוחה. אבל מה? בפורמט גלוייה עם מקום מאחורה לכתוב משהו.

חשבתי על זה כשנתקלתי בגלויות הבאות, אותן אני סורק לצורך הכנת סרט משפחתי (אחר) –
גבן של כמה מן התמונות שסרקתי נראה כך:

תמונה או גלויה?

מדובר בתמונות משפחתיות רגילות לגמרי, מהסוג שאני נתקל בהם בכל סרט משפחתי. כנראה שזו הייתה צורת הדפסה סטנדרטית של התמונות, כך שאפשר היה לשלוח אותן לבני משפחה ולחסוך בעלות המעטפה ומשלוח הדאר (משלוח של גלויה זול יותר).

והדבר הכי מעניין שמצאתי הוא גלויית שנה טובה דומה, אבל משנת תשיט – 1959 כמעט שלושים שנה מאוחר יותר:

בגלויה זו, ששפתה הגרפית דומה מאד לגלויות הקודמות, אפשר לראות כיצד הפכו האספירציות של הציונות מחקלאיות – רומנטיות – ליותר תעשיתיות. נוסף כמובן בגאווה רבה סמל המנורה של ישראל. הספינה והרכבת שמופיעות מעידות על שאיפות תעשיתיות, ברוח "שיר בוקר" של אלתרמן:

נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים

סרטי בר מצווה יכולים להיות כה משמימים שזה פשוט מכה. ועם האורחים משתעממים מסרט, על אחת כמה וכמה הבימאי האומלל, שצריך לעשות סרט על נער או נערה שאין הרבה מה לומר עליהם, ונשארים עם תמונות מטושטשות ומליצות ריקות.
לכן שמחתי מאד כשהתבקשתי לעשות לטל סרט בר מצווה וגיליתי שהוא חובב מיני ספורט אקסטרים ובמיוחד פארקור (parkour ) – שזה, עד כמה שהצלחתי להבין קפיצה על קירות, בניינים וכדומה. אז שמתי מוסיקה קיצבית, מכונת האפקטים פעלה במלוא המרץ, ויצאנו לקפוץ קצת על בניינים – יו הו!!!

צפו בסרט הפארקור של טל!

ואל תנסו את זה בבית!

אפרת ומיקי רצו סרט חתונה לא שגרתי. החלטנו ללכת על סרט אימה. ואם כבר סרט אימה אז ידוע שסרט אימה טוב, גם אם הוא סרט חתונה צריך לפנות אל הפחדים הכי קמאים, ראשוניים. ובמקרה של זוג שמתחתן הפחד הזה בוודאי עלול להתגשם כמצגת עם התמונות הכי גרועות שלהם שהם ניסו לשכוח. שימו לב גם לשימוש בקלישאות מסרטי אימה בסרט: הרגליים, המכתב הגזור מאותיות עיתון, האזניים החתוכות, ועוד.
התגובות היו מעולות. הכי אהבתי את התגובה: "פעם ראשונה שאנחנו נכנסים למתח בסרט חתונה!"
אז הנה הוא בהקרנת בכורה באינטרנט, סרט החתונה של מיקי ואפרת: "פלישת חוטפי התמונות". סרט המתח והפשע הראשון בחתונה:

(נא לחצו על הגלויה להגדלה)

גלויית שנה טובה מתל אביב התרצ"ב, השנה בה נולד בין השאר יוסף (טומי) לפיד. מתוך סרט משפחתי שהשלמתי בימים אלו.

בגלויה תצלום אם עבריה ועוללה הרך על רקע ציור הארץ החדשה – ישנה, והאיכר הזורע את שדותיו, בתמונה שכאילו לקוחה מ'שיר בוקר' של נתן אלתרמן:

בהרים כבר השמש מלהטת
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך, מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל.

שנה טובה לכל לקוחות סיפורי סבתא,
שנה טובה לקוראים בבלוג ולמגיבים המעשירים והמחכימים.
שנה טובה לכל אלו שפתחו לי פתח השנה אל חייהם, סיפרו לי את סיפוריהם המרתקים והרשו לי לתעד אותם.
תהא תש"ע שנת ישועות.

אחרי תקופה מאד מאד אינטנסיבית בניצנה, שם תיעדתי מחנה לנערות מבתים חמים מכל רחבי הארץ שמקיימת עמותת 'יחדיו', מנהלת המחנה הייתה גלית בן גל המקסימה, ועל הניהול האומנותי הופקדה מינה עוז, בשיטת מ.ת.ת.
שם פגשתי אנשים מקסימים ויקרים, שמבינים לעומק את משמעות המשפט 'חנוך לנער(ה) לפי דרכו(ה)'. המחנה היה מחנה אומנויות, והסרט מתעד את התהליך המעניין שהן עברו, ואת אווירת היצירה והכיף במקום. הנערות פשוט חמודות ומהממות, והשיר בסוף מרגש עד דמעות.

יותר מכל אני רוצה להודות לנערות, שפתחו בפני צוהר לעולמן…

מ' היה גם הוא סוכן מוסד. להבדיל מי', מ' היה סוכן מוסד שהשתתף באחד המבצעים הידועים ביותר של המוסד, בו היה לו תפקיד מרכזי ביותר, שניתן לפרסם אותו, ואף היה נושא להרבה ספרים וסרטים.

cc by Insight Imaging: John A Ryan Photography's photostream

הפגישה עם מ' הייתה אחד העיסוקים הראשונים שלי בתעוד משפחתי. הרבה לפני שנכנסתי לתחום הווידאו, והרבה לפני שידעתי שהתחום יהפוך להיות העיסוק שלי, במסגרת סיפורי סבתא. מ' פרסם מודעה בעיתון, בה ביקש שיתעדו את חייו בכתב, ואני כסטודנט לכתיבה ותסריטאות בקמרה אובסקורה עניתי למודעה, והגעתי לביתו.

הבקשה של מ' הייתה ברורה, הוא רצה רק דבר אחד. הוא כבר היה כנראה חולה מאד (בינתיים הוא כבר נפטר, יהי זכרו ברוך), ורצה שסיפורו המדהים יעבור לדורות הבאים, למען ידעו ויפיקו ממנו את הלקחים. "שהצעירים ידעו" כך הוא ביקש. ולהגיד שהסיפור של מ' היה מדהים זה אנדרסטייטמנט קיצוני. בעת ששמעתי את סיפור חייו ומעלליו הצטמררתי בהתרגשות, ולעיתים תכופות עלו דמעות בעיני.

העליתי על הכתב את סיפורו של מ'. הטיוטה שכתבתי לא מצאה חן בעיניו. הסגנון לא היה לטעמו. "הצעירים לא יקראו זאת" הוא אמר באופן מריר ומפוכך. ואני נאלצתי להסכים אתו. הוא צדק: הצעירים באמת לא יקראו זאת. זה היה הנסיון הראשון שלי בתעוד משפחתי כעבודה, נסיון כושל, יש לומר, אבל נטמן בו זרע לעתיד. הסיבה בעטיה הצעירים לא יתעניינו בסיפורו של מ' בכתב היא לא כי הסיפור לא היה מעניין דיו. גם לא כי הכתיבה שלי לא הייתה מספיק טובה. הסיבה היא שהצעירים כבר לא קוראים יותר. והנתונים ברורים.

הפתרון הוא ברור, לא כפי שאמר יצחק בן אהרון "צריך להחליף את העם", אלא – צריך להחליף את המדיום. הצעירים אמנם לא קוראים, וזה חבל, ויש לשנות את זה. אבל במקביל לתהליכי השינוי שצריכים לקרות (אני לא בטוח, לצערי, שהצעירים יחזרו אי פעם לקרוא ספרים כבעבר) אם רוצים שהצעירים של ימינו יכירו את סיפורי הדורות שקדמו להם, ווידאו הוא הפתרון. כי הצעירים רואים טלוויזיה. ברור שלכתב יש ייתרונות עצומים, וספרים הם דבר נפלא ונהדר. אבל אנחנו צריכים להתעורר ולהריח את החומוס, ולהכיר באופיו של העולם בו אנו חיים.